חומת ברלין - הקומזיציה פרק ב'
הקיץ חלף הלך לו והסתיו בעקבותיו, ודוד הגיע אלינו רק בחופשות הקצרות ובשבתות המתקצרות, עובדה שלא איפשרה לנו להמשיך ולפתח את פינתנו ולבלות בה.
אבל אני שומרת עליה מכל משמר, ומדי יום אני פוקדת אותה בטיוליי עם מינקה
כלבתי, בודקת אם כל הציוד שבה לא נשדד, חלילה, ולא נרטב בגשמי החורף וחושבת מה,
איפה וכיצד ניתן לשפר אותה. וכך עלה במוחי הקודח רעיון חדש: לחסום את הצד המזרחי
של הפינה, החשוף לעוברים על הדרך שמעליה, בקיר! בכל ביקור שלי בפינה בדקתי את המקום וחיפשתי את הפתרון הטוב ביותר להצבת
הקיר.
התייעצתי עם דוד, ויחדיו הגענו למסקנה שהחסימה הטובה ביותר שבהישג ידנו
ובכוחנו להתקינה היא רשת הצל של תמה, המיוצרת במפעל של הקיבוץ, קלה מאוד, עמידה
בפני נזקי מזג האוויר וניתן בקלות למתוח אותה על פני שטח גדול.
בחופש חנוכה הסתובבנו בקיבוץ עם טנדר פתוח ואספנו כמה קורות עץ ארוכות שאליהן
נקשור את הרשת שלנו.
קניתי יריעה בצבע ירוק כהה גדולה דיה שתסגור את החלק הפתוח, וחיכיתי
להזדמנות שדוד יגיע אלי כדי שנוכל להציבה.
ואמנם, באחת השבתות היפות של שלהי החורף דוד הגיע ושנינו הסתערנו על
הפינה מצוידים בחבל תמה חזק, מזמרות והמון מרץ ובכוחות משותפים הצלחנו להעמיד את
הקיר שלנו, 6X3 מ' של רשת ירוקה, שסגר לנו את הפינה תוך השתלבות
בנוף היער. מרוצים ממעשה ידנו, המשכנו לבלות בפינה עד השקיעה, כאשר אנו מרחיבים אותה
בשטח שנוסף לנו כתוצאה מהעמדת הקיר ונהנים מהדשא הירוק המכסה אותה , המשובץ בפרחי
הכלניות והרקפות הממלאים כל פיסת קרקע פנויה מסלעים.
שמחים וטובי לב נפרדנו לשלום. דוד, שזה עתה חגג את יום הולדתו ה- 13, נסע עם הוריו לשבוע לברלין
ואני נשארתי לשמור על הפינה המשודרגת שלנו, ובמיוחד על הקיר, שהחל להתנדנד כשיכור
ברוחות החזקות של אחר-הצהרים..
כל אותו השבוע עקבתי בדריכות אחר מאבקו של הקיר שלנו, שממש הפך למפרש
אדיר, ברוחות העזות של תחילת האביב. מתחתי שוב ושוב את החבלים, הוספתי עוד כמה
חיזוקים מפה ומשם, מתוך תחושה שאין לי שום סיכוי לנצח את הקרב הזה.
ואמנם, בוקר אחד באתי לפינה וראיתי שאין קיר. רק קורות שמוטות ורשת שקרסה
תחתיה...מיד שלחתי לדוד מסרון: חומת ברלין נפלה!
חתכתי את החבלים, קיפלתי יפה את הרשת הירוקה והסתרתי אותה במקום בטוח
בפינה, ושוב חשבתי איך לקומם את חומת ברלין שלנו. חשבתי וחשבתי, עד שנזכרתי שכאשר
חיפשנו מקום לפינה דוד חזר כל פעם מחדש על המשפט: "כאן נעשה וילון",
ו"שם נעשה וילון", ואני ביטלתי את הרעיון מבלי אפילו לבחון אותו. עכשיו
הבריק לי הרעיון מתוך השיכחה: וילון! ברור שוילון! כשנהיה בפינה נפתח אותו, שיסתיר
אותנו, וכשלא נהיה בה – נסיט אותו לאחד הצדדים, וכך הוא לא יהפך לנו למפרש ויתמוטט
שוב ושוב.
כשחזר דוד מברלין אמרתי לו: שוב צדקת! את הרעיון שלך על הוילון אתה זוכר?
ברור, אמר דוד.
אז זה הפתרון! נעשה וילון במקום חומה!
ברור, אמר הנער, וחגג בשתיקה את ניצחונו
* * * * * * * *
בקיץ, בעיצומו של החופש הגדול מצאנו את הזמן הדרוש כדי לבצע את "פרויקט הווילון" המיוחל.
ניצלנו את הקורות שנותרו לפליטה מסערת הרוחות שהפילו לנו את החומה, הוספנו חדשות, קבענו טבעות לכל אורך הקצה העליון ומתחנו את הרשת - וגילינו שהיא ארוכה בהרבה ממה שצריך. אז גזרנו את כל העודף, כדי למתוח אותו בהמשך מעל פינת האוכל למטרת הצללה. ויצא לנו ווילון לתפארת,שהתנפנף לו ברוח הערב מבלי למוטט את הכל!
וככה הפלא הזה פועל: