דוד תמיד אהב חתולים. כשהיה בגן החליטו הוריו, שרון ודני, לאמץ חתול. בחיפושיהם בקיבוץ אחר חתול מתאים מצאו חתול צעיר מאוד, אפור עם פסים שחורים, שחיפש בית חם..זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, והחתול עבר לגור בנשר, וקיבל את שמו החדש אפרים...
החתול הסתגל מהר מאוד לחיי העיר, אך נהג לקפוץ מחלונות ביתו בקומה השנייה אל הרחוב, ונפצע שוב ושוב...זאת הייתה אחת הסיבות הטובות לחפש דירה נוחה ובטוחה יותר. ואכן, נמצאה דירת קרקע נאה ומרווחת עם גינה וחצר בחלק אחר של העיר, והשלווה חזרה לבית המשפחה החדש. זה היה זמן מתאים לאמץ חתולה נוספת, לבנה עם כתמים חומים, שזכתה לשם המפתיע אטי ביטון...
החיים בבית המשפחה הקטנה התנהלו על מי מנוחות ודוד היה מאושר עם הוריו וחתוליו.
האושר התפוגג כאשר אפרים חלה והיה צורך לעקור את כל שיניו פרט לניבים. הוא התקשה לאכול, התחיל לרזות, ואטי ביטון הקנאית גנבה לו את האוכל המיוחד שהוגש לו מפאת מחלתו. המחלה לא נעצרה ולא נותרה ברירה אלא לעקור את שארית שיניו, דבר שעוד הקשה עליו לאכול. והחמיר את מצבו.
דוד והוריו התלבטו מאוד האם להאריך את חייו או להקל עליו ולהרדימו לאלתר.
כאשר הוטרינר קבע שיש לגאול את החתול מסבלו, התקבלה ההחלטה פה אחד, ואפרים נרדם לנצח ונקבר לא רחוק מהבית.
כולם בכו, ודוד יותר מכולם.
ואז ביקשו ההורים ממני שאכתוב יחד עם דוד את הספר על החתול אפרים, למזכרת נצח.
הילד, שנוהג לשמור את רגשותיו לעצמו, התגייס למשימה בכל מאודו. ישבנו כמה ימים מול המחשב, ובאמצעות תוכנת הלופה יצרנו ספר, בו שילבנו את כל התמונות הטובות שצולמו במהלך השנים עם סיפור חייו ומותו של החתול האהוב, כפי שדוד עצמו ניסח, וערכנו יחדיו
זאת הייתה עבודה משותפת מופתית , בה שיתף הילד פעולה בצורה יוצאת דופן והירשה לעצמו לבטא את רגשותיו במלל ובעיקר בעיצוב הגרפי כאשר בעזרת בחירת הצבעים לרקעים ואופן העמדת התמונות נתן דרור לרגשותיו. רמת הריכוז שהצליח לגייס, השמחה וההתרגשות אשר ליוו את כל שעות העבודה על הספר העידו עד כמה הוא נהנה מהיצירה המשותפת שלנו.
ואפרים, החתול האהוב בחייו, יישאר אהוב לנצח.
וזה הסיפור שכתבנו ככתבו וכלשונו:
אפרים מת.
הרדמנו אותו, כי הוא מאוד סבל.
קברנו אותו במרחק הליכה מהבית.
חזרנו הביתה, הכל היה אותו דבר - רק אפרים לא היה.
בימים הראשונים הרגשתי ריקנות גדולה מאוד. מצאתי את עצמי קורא לו שוב ושוב, והוא לא בא.
בכיתי המון (ואני לא בוכה אף פעם!),
ואז באו הגעגועים...ואיתם באו הזיכרונות...
מגיל צעיר מאד רציתי חתול. נדנדתי להורים. הם הסכימו והתחלנו לחפש חתול בקיבוץ.
אני זוכר מרדף אחד אחרי חתולה צעירה ג'ינג'ית מנומרת בלבן. אבא, אימא ושולה איגפו אותה מכל הצדדים, והיא ברחה שוב ושוב. ואני עמדתי מהצד והייתי עצוב מאוד. עד שאבא תפס אותה, ולמרות שהיא שרטה אותו כהוגן, הוא הצליח להכניס אותה לתוך קופסת קרטון.
היינו בטוחים שזהו, יש לנו חתולה, אבל לה היו תוכניות אחרות. היא קפצה מהקופסה וברחה לה....
המשכנו לרדוף אחרי חתולים, ללא הצלחה. עד שנודע לנו שיש בחור בקיבוץ שמחזיק חתול אפור ורוצה למסור אותו. יצרנו איתו קשר ובאחת השבתות שבאנו לקיבוץ הלכנו אליו לראות את החתול. ראינו חתול יפהפה, אפור עם פסים שחורים ומיד רצינו לקחת אותו.
הבחור החביב ששמו אסף סיפר לנו שהוא לקח את החתול מזיו הוטרינר, שטיפל בו אחרי שהוא נדרס וננטש על ידי מגדליו. אסף טיפל בו במסירות עד שנאלץ למוסרו בגלל צאתו ללימודים בירושלים. החתול היה בריא, אך צלע, זכר לתאונה שעבר. אסף שיבח את החתול, על אופיו הטוב, ציין שהוא אוהב לצאת לטייל, אך תמיד חוזר הביתה, ומסר לנו אותו באיחולי הצלחה.
באותו היום אימא החליטה ששמו יהיה אפרים. לא כל כך אהבתי את השם, אבל את החתול אהבתי מאוד.
וכך הגיע אפרים לביתנו שברחוב האורן, בקומה השנייה.
החתול היה רוב הזמן בבית, אבל יצא החוצה כשבא לו. לא כל כך דאגנו, כי ראינו שאסף צדק ותמיד הוא היה חוזר הביתה אחרי זמן מה. עד שפעם אחת הוא לא חזר כהרגלו הביתה. עברו כמה שעות - ואין חתול! התחלנו לדאוג, וכעבור עוד כשעה כבר היינו כולנו בחוץ בחיפושים אחריו... איפה לא חיפשנו - בגן המשחקים, ליד הבתים בכל הרחוב, קראנו לו "אפרים, בוא הנה!" - ואין חתול! עד שמצאנו אותו לבסוף שוכב לו מתחת לאחד מהבניינים ברחוב שלנו! מרוב שהיה אפור, לא הבחנו בו קודם! כשראה אותנו הוא בא אלינו, לקחנו אותו על הידיים וחזרנו הביתה. חיבקתי אותו חזק-חזק...יו, איך דאגתי לו!
מהר מאוד הוא המשיך בשלו. הצרה היא שהוא יצא דרך החלונות בקפיצה מהקומה השנייה. הוטרינר הזהיר אותנו שהקפצות הללו מסוכנות לחתול, שעלול לשבור את רגליו.
מתוף דאגה לשלומו התחלנו לחפש דירה חדשה.
כשהייתי בגן מצאנו דירת קרקע שנמצאת מתחת למפלס הרחוב, עם חצר וגינה ברחוב הצבעוני. אמנם אפרים מצא דרכים משלו לצאת לרחוב, אך לא בקפיצה מגובה.
עכשיו היינו שקטים כי ידענו שהוא לא ייפגע.
כשעליתי לכיתה א', שולה הכינה לי בהפתעה ספר שירים, עם צילומים שלי, ובו היה שיר עלי ועל אפרים:
בואו נספר לכם על החתול אפרים
שהיה לו מזל כפל-כפליים:
כשהיה קטן הוא נדרס ומשפחתו זרקה אותו לרחוב,
זיו הוטרינר שטיפל בו וריפא אותו חיפש לו בית טוב
ובדיוק באותם הימים דוד רצה לאמץ חתול קטן
שיהיה לו עם מי לשחק ועם מי לעשות בלגן.
בפגישת ההיכרות קרה הדבר שלו כולם קיוו,
דוד והחתול זה בזה ממבט ראשון התאהבו!
החתול אפור מנומר עם שתי עיניים ירוקות גדולות
ודוד הילד זהוב השיער עם זוג עיניים כחולות -
ממש זוג משמים
שילכו יחדיו באש ובמים!
בו ביום הוחלט לקרוא לחתול אפרים,
ולמה, אתם ודאי מקשים?
אלף - כי הוא אפור
ובית - כי אימא שרון אוהבת לתת לחיות המחמד שלה
שמות של אנשים
אבל יום שלם לבד בבית, מה יעשה חתול משועמם?
נכון, יקפוץ ישר למטה, לבקר את חתולי הרחוב, ולראות מה שלומם,
אז מה אם לקפוץ מגובה שתי קומות זה משחק מסוכן?
אפרים שוב ושוב לבקר גם את הוטרינר מוכן ומזומן!
למרבה המזל אחרי פחות משנה
המשפחה עברה לדירה בקומה הראשונה,
דירת קרקע מרווחת עם גינה וחצר
וסביבה שבסף הכל לחתולים בטוחה הרבה יותר.
לצאת לסיבוב בשכונה אפרים מאוד אוהב,
עם ה"פחיסתים" (חתולי הפחים) הוא אינו מתערבב
ומביא הביתה ג'וקים אמיתיים
בהם הוא משחק עד שהם מפחד מתים...
ובלילה למיטה של ההורים הוא נכנס
ומשחק שם כדורגל עד שלו נמאס.
ומה דוד עושה עם אפרים בימים ובלילות?
מושך לו בזנב, רודף אחריו ועושה לו הבהלות,
ולמרות שיש ביניהם על המקום בבית תחרות
דוד אותו מאוד אוהב
ולא יוותר עליו בקלות!
לאחר זמן מה אני רציתי עוד חתול, כי החלטתי שחתול אחד לא מספיק לי. ההורים מצאו חתולה צעירה מאוד, לבנה עם כתמים ג'ינג'ים ושחורים ואימא עוד פעם החליטה מה יהיה שמה: שמה יהיה אטי ביטון, אפרים לא אהב את הפולשת לשטח שלו ולא שיתף פעולה איתה, למרות ניסיונותיה להתקרב אליו. רק בשנתם, כשהם לא שמו לב, הם ישנו זה לצד זו.
החיים בביתנו היו מושלמים, מכל הבחינות.
תקופת האושר נקטעה כאשר אפרים הפסיק לאכול כמעט לגמרי והתחיל לרזות. הוטרינר קבע שהוא סובל ממחלת שיניים וצריך לעקור את כל שיניו, חוץ מהניבים.
הניתוח הצליח, אבל המחלה נותרה, ואפרים המשיך לסבול ולרזות... הרופא החליט לעקור את כל שיניו, והחתול המסכן נותר ללא שיניים... נתנו לו לאכול רק טונה, ואז אטי ביטון הקנאית התחילה את מרד הנעורים שלה וגנבה לו את האוכל שוב ושוב. וכך היא השמינה והוא רזה...ואז טחנו לו את האוכל היבש, שהוטרינר אמר שהוא חייב לקבל, ופיזרנו על הטונה, והוא הצליח לאכול ואפילו אהב את זה.
אבל מצבו הכללי הלך והידרדר. בינינו היו ויכוחים כל הזמן האם להשאיר אותו בחיים כל עוד הוא לא סובל יותר מדי, או האם להרדימו מיד ולקצר את סיבלו. לי לא הייתה דעה מוחלטת. כל פעם שיניתי את דעתי, כי מצד אחד רציתי שהוא יחיה, ומצד שני לא רציתי שהוא יסבול.
לבסוף לקחנו אותו, אבא ואני לוטרינר לבדיקה והוא אמר שצריך להרדימו היום או מחר. שאלו אותי מה דעתי ואני אמרתי: אם צריך להרדים אותו, אז עכשיו.
נפרדנו ממנו. אני יצאתי החוצה ואבא נשאר עם אפרים, עד שנפח את נשמתו.
לקחנו את אפרים המת, אספנו את אימא ונסענו לקבור אותו במרחק סביר מהבית. חפרנו בור עמוק. אבא הניח את אפרים בתוך הבור ואימא ואני בכינו.
אבא כיסה את הבור, ושם מעליו ערימה של סלעים גדולים, וחזרנו הביתה.
כולנו בכינו. לא דיברנו, רק בכינו.
המזל שלי היה שבדיוק למחרת יצאתי עם כיתתי לטיול שנתי.
רק כשחזרתי מטיולי חופשת הפסח ומצאתי את עצמי יושב בבית בלי אפרים, התחלתי להרגיש את הצער והריקנות...
ואז התחלנו לדבר על חתול חדש, ופתאום... הגיעה כלבה! גורונת פצפונת שדורשת המון אהבה. בעיקר ממני.
אחרי הרבה הצעות וויכוחים החלטנו ששמה יהיה
ב ל ה !
סוף שהוא גם התחלה חדשה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אני מצרפת מבחר מהתמונות שהכנסנו לספר: