זה עתה צפיתי בסרט על גלעד פישר, בנה של חדוה שלנו, מהניגון.
ואני נרגשת, כל כך נרגשת, מוצפת ומרוגשת מעמקי ליבי השותת עצב על אובדן
חיים כה יפים, כה צעירים, כה מבטיחים, והזעקה שהולכת ונמשכת מקצה העולם ועד קצהו
חונקת את גרוני.
אמש עליתי עם כל הקיבוץ להר הגעש שלנו, ההר הבזלתי הצופה אל העמק ועליו
מוצב הגלעד לזכר כל חברינו ובנינו שנפלו במערכות ישראל, ובמערכה ההירואית בה הדף
קיבוצנו הקטן את צבא ההצלה של קאוקג'י במלחמת השחרור.
במערכה זו הייתי ילדה בת שמונה בקירוב ואני זוכרת אותה כמו הייתה רק אתמול.
הטקס הזה על הר הגעש החל שנה לאחר המלחמה ומתקיים ללא הפסקה עד היום, שנה
אחר שנה:
כל הקיבוץ עולה להר, מי ברכב ומי ברגל. לרגלי הפסגה מוכן ומזומן לבאים
מפקד אש למהדרין: ח' מסומנת בלפידים בוערים, בימת פיקוד עם דגלי הקיבוץ והלאום
וסמלי אש הפזורים על צלע ההר - מגן דוד, סמל המדינה, יזכור...
כל הקהל העצום והרב ניצב בחית המוארת בלפידים – ילדים, בני נוער, וכל
חברי הקיבוץ שיכולים להגיע להר.
הטקס כולל הנפת הדגלים והורדתם לחצי התורן, דבר הקיבוץ, קטעי קריאה
קצרים, שירה חיה וקריאת היזכור עם ציון שמות הנופלים, לפי סדר נפילתם.
כאשר קוראים את שמות החללים אחד-אחד, אני עוצרת את נשימתי לשמע שמות
שלושת הילדים מקבוצתי - עילית, יהודית
ואריה -שקיפחו את חייהם בשנתם בלילה אחד,
במרחק שני חדרים ממני...
וכשקוראים בשמות האחרים, רשימה כה ארוכה, אני רואה לנגד עיניי את אלה מהם
שגדלתי איתם, ואת אלה שליוויתי כילדים ונערים, וכחברי קיבוץ, ובניהם של אלה
ואלה...ובליבי תפילה שרק לא תתארך, לא תתארך...
שלושת מטחי האש מעבירים צמרמורת בגופי, זכר לאימה שחשתי כל שנה בטקס הזה
בהיותי ילדה קטנה.... עכשיו, כשאני כבר גדולה, המטח נשמע לי אפילו רך ונעים לאוזן
כשהוא מתפזר ומהדהד מלוא כל העמק ומלואו.
אחרי שירת "התקווה" עולה כל העם הרב הזה בשקט ובסדר מופתי אחרי
נושאי הדגלים אל ראש ההר, ועובר לאורך הגלעד המואר, המעוטר בזרים, ושמות הנופלים
חקוקים עליו. יש מי שנעצר רגע ליד כל שם, נזכר או מספר לילד שאיתו על הנופל, וזורם
עם כולם במורד ההר אל הרכבים היורדים לקיבוץ.
מחזה מפעים של קהילה זוכרת, מחויבת, ערבה לחבריה ומאוחדת בכאבה.
אני כהרגלי – עולה ברגל להר הזוכר, רגע לפני כולם. ניצבת נוכח העמק
המתכסה באפלה, כשסהר חיוור משקיף ממעל,
ורואה את האוטובוסים עולים במעלה ההר לאורך הדרך המעוטרת בלפידים בוערים.
ובתום הטקס, כשהכל מתפזרים, שוב ניצבת אל מול האנדרטה המוארת והמעוטרת
בזרים. עוד מבט אל העמק החשוך עם אורותיו המנצנצים, ויורדת לאיטי למטה, לביתי. אל
השקט, והזיכרונות, והתוכניות המצמררות בטלביזיה.
ביום הזיכרון עצמו, בצפירה בת שתי הדקות, מצאתי את עצמי עומדת בביתי דום
כשכלבתי האהובה בזרועותיי, מאמצת אותה אל ליבי שלא תפחד, ממש כפי שעמדתי בבוקרו של
ליל ההפצצה על בית הילדים שלי, צופה בהריסותיו, מנסה להבין מה איבדתי, והכלב זריז
חבוק בזרועותיי...
בשנה הזאת אני מרוגשת במיוחד.
אולי בשל העובדה שנכדי משרת כקצין קרבי בשריון ומוצב במקום רגיש. קודם היה זה בני שהיה במקום הזה, ועכשיו
הנכד... ואין מנוס, פשוט אין מפלט מהפחד המצמית הזה מבשורה...
ומי שבאות לחזק אותי ולתת בי אומץ לראות נכוחה את הוויית חינו בארץ
המיוסרת הזאת הן חדווה ורעיה, האמהות השכולות שזכיתי להכיר מקרוב, שמלמדות אותי מה
כוחו של רצון החיים, ומהי אמונה שמפיחה רוח חיים במקום שהמוות מאיים לגבור עליך.
מעבר למחלוקות על עברנו ועל עתידנו ועל כל מה שבתווך, ביום הזה יש משהו מזוכך באוויר הארץ הזאת,
השבויה במכאוביה ובנפתוליה. משהו מאחד,
מרכך, מנחם. כולנו, אבל באמת כולנו רקמה אנושית אחת. מחוברים מעבר לכל מחלוקת,
שותפים לגורל אחד.
נכון, לא הכל תלוי רק בנו. אבל ביום הזה התחושה הבלתי מעורערת היא שכאשר
כל ישראל ערבים זה לזה – שום כוח שבעולם לא יוכל לנו.
עם הביטחון הזה אפשר וראוי לצאת לחגיגות יום העצמאות ה-69 של מדינתו האחת
והיחידה, שאין בילתה.