רגע אחרי הטקס בפינת הגולה/שולה אפרת
חזרתי זה עתה מטקס הזיכרון לשואה ולגבורה בפינת הגולה.הטקס הפותח את
אירועי יום השואה בקיבוצנו, והוא אחד, יחיד ומיוחד.
כל שנה אני נפעמת מחדש:
איך הכל מתחיל בצפירה שהיא רק שלנו, המוציאה את כולם מבתיהם החוצה, לקטוף
שישה פרחים, איש-איש ופרחיו.
ונמשך למראה נחלי האדם הזורמים מכל קצוות הקיבוץ אל
פינת הגולה - משפחות-משפחות,
קבוצות-קבוצות של בני נוער וצעירים, ויחידים, וביד כל אחד פרחים...
ואיך כל הנחלים מתנקזים אל השביל המוביל אל תוך רחבת הפסלים – נהר אחד
נכנס ואחד יוצא...
נהר אדם זורם, שוטף בקול דממה דקה...
בתוך רחבת הפסלים מתפצל הנהר לכל הכיוונים. איש-איש וילד-ילד מניח פרח או
שניים על כל אחד מהפסלים, או מעליהם, או לרגליהם, או ביניהם – פסל-פסל ופרחיו.
וממעל משתלהב לפיד הזיכרון.
וכאשר יוצאים כולם אל הדשא הגדול, אל מול בימת המועדון, מתחיל הטקס.
היזכור המרטיט של אבא קובנר מעמיד את כל הציבור העצום הזה דום. מצמית
אותו לאדמה.
ואחריו מסכת של זיכרון: אחד מנגן, אחרת שרה, זה קורא שיר, וזו קוראת
דברים של מי שהיה שם. דברים נוקבים, נוגעים, מטלטלים. במיוחד כשנקראים הם מפי קרוב
משפחה – אח, בן, נכד...
קהל עצום ורב ממלא את הדשא וסביבתו מילד רך ועד זקן - מי העומד על רגליו, מי הישוב על כסא או על הדשא,
מי נישא על כפיים ומי בעגלת תינוק, מי בעגלת נכים ומי בקלנועית – כולם–כולם קשובים, מרוכזים במה שנאמר, מושר,
מוקרא...רוצים בכל מאודם לשמוע, להפנים - ולזכור.
וחותמים בשיר הפרטיזנים, והתקווה.
ומתפזרים. בשקט. בצעדים מדודים. לא מעטים מוחים דמעה.
אני חוזרת לפינת הגולה הריקה עכשיו מאדם ומלאה בפרחים, הפזורים על גבי
הפסלים כולם. כתמי צבע מלאי חיים על האבן הירושלמית הלבנה, הדוממת.
אני הולכת לאיטי לביתי, נפעמת ומרוגשת ויודעת כי רק קהילה שורשית, חזקה
ובעלת נשמה יהודית טהורה כמו זו שלנו, יכולה כך לחוות את היום הזה. אתמול, היום
ומחר – לדורי דורות.
יום
הזיכרון לשואה ולגבורה
כ"ז בניסן תשע"ז/23
באפריל 2017