כשמגיע הסתיו אני נכנסת ל"כוננות שירה". כל חושיי מתחדדים והחיישנים נכנסים לכוננות. המראות, האורות, הריחות, הרוחות, השקיעות והשלכת מעוררים בי ריגושים ואי-שקט שמוצאים את פורקנם בכתיבה. החצב מככב בשירים אלה:
גם הַשנָה
פורֵץ הַסתָיו מִתוך כִבשָנו של אֶלול
ועִימו החָצָב
בוקַעַ אֶת אדמַת הַקַיִץ הַקָשָה,
מִתפַתֵל כנחַש-אור אֵל שמֵי הַתכֶלֶת
במַעֲלֶה גִבעולָיו זוהֲרִים פרָחָיו כזִיקוקֵי דִינור
דולקִים בֵין פרָחִים שֶקַמלו לנִיצָנִים
שֶהנֵצו.
ויֵש בו, בָחָצָב
זקִיפות קומָה עִם כפִיפות נִכנַעַת
הדרַת כָבוד עִם שפלות רוחַ
חֶברותָא מזַכֶכֶת לצָד בדִידות
מַזהִירָה
ועדַת חֲרָקִים מִתעופֶפֶת סחור-סחור
גומַעַת אֶת הַצוף הַנוצֵץ בִירַק-עֵינָיו הַפקוחות לִרוָוחָה.
בצִידֵי הַדרָכִים
נִיצָבִים הַחֲצָבִים
חֲבורַת מִתפַללִים ועוד חֲבורָה
נועֲצִים חנִיתות כסופות בִשמֵי אֶלול
לִפתוחַ שעָרִים נעולִים עכשָיו
נִמתָחִים לַשַמָיִם ונִצמָדִים
לָאֲדָמָה
מִתוך בָצָל חָבוי
ועָלִים כמושִים מֵהַשָנָה שֶעָברָה.
וַאנִי, מַה?
כמִדֵי שָנָה
בַסתָיו
מַדלִיק בִי הַחָצָב
נֵרות נשָמָה
להָאִיר אֶת מַה שֶהָיָה ומַה שֶיִהיֵה ומַה שֶעַכשָיו -
תמונַת מַצָב.
בין כסה לעשור, תשרי תשע"ז, אוקטובר 2016