מאחר ומצבי הבריאותי השתפר לאין ערוך והתייצב, החלטתי שהגיע הזמן לרכיבה משמעותית, כמו בימים הטובים. נוכחתי ששלוש ואפילו ארבע שעות זה כבר קטן עלי, והגיע הזמן לצאת ליום שלם! הנחלתי שהפעם נחרוג מהרגלנו בחווה לעשות טיול סיבובי, כי זה כבר משעמם, וצריך לרכב בכיוון אחד - ורחוק ככל האפשר. ואם אפשר גם גבוה - מה טוב!
למוחרקה! אמרתי בליבי ובדקתי עם דובי כיצד ניתן לבצע זאת ביום אחד.
בעזרת קרון, אין בעיה להגיע למוחרקה, אמר דובי. זה יעלה לך קצת יותר, אבל זאת הדרך לבצע טיול כזה.
דובי ייעד את יאיר שרת ממגל, מדריך סוסים ותיק ומעולה, להוביל אותנו ולקבוע את המסלול.
אז התייצבנו בבוקר בחווה, מצוידים באוכל שלנו, מה שבטוח בטוח ואין חכם כבעל ניסיון. זכרנו את הרוכל שקיבלנו מדובי בטיול בו היומיים לכרמל והבנו שהכי טוב יהיה לסמוך על עצמנו. חיכינו וחיכינו, עד שיאיר הגיע, עם אישה בשם מיכל וסוסה לבנה יפה מאוד, עליה היא תרכב.
הוא עלה על סנחריב שלו, דוד על ברונו אהובו ואני - על ויקי, לשם שינוי.
רכבנו מהחווה לכיוון ההר, תחילה בדרכים מוכרות לי מאוד כי הן בטווח הרכיבות שלנו, עד שחצינו את הכביש העולה לכרמל, ושם כבר נכנסנו לשמורה והתחלנו לרכב בתוך החורש המוריק והפורח.
מהר מאוד יאיר "גילה" את דוד, לימד אותו המון דברים בדרך ואף נתן לו לרכב על סנחריב שלו, שדוד מאוד חשק בו ודובי לא הרשה לו לרכב עליו. עד כה..
בכל קטע של הדרך שניתן רצנו וגם דהרנו - המון! אחרי שעתיים וחצי עשינו הפסקה קצרה ליד נרקיסים פורחים. שתינו ואכלנו את הסנדויצ'ים שלנו (כי משהו אחר לא כל כך היה..) שוחחנו והתברר שמיכל היא סופרת, אפילו די מפורסמת בארץ (כותבת רומנים שחלקם הם רבי-מכר).ויאיר הכין קפה עד ש...הסוסה שלי, ויקי, התחילה לקפוץ ולצהול, וגילינו שברונו נעלם!!! התיר את החבל, נשא רגליו והלך לו!
יאיר ודוד התחללו לרוץ במורד ההר ולחפש או הסוס הסורר. הוא באמת הגיע די רחוק! הם תפסו אותו והחזירו אלינו...
המשכנו לעלות בהר ולעלות ולעלות עד שהגענו בשעת צהרים מאוחרת למנזר - שהיה סגור! הלכה התצפית היפה שהבטחתי לדוד והתייחדות עם פסלו של אליהו הנביא הזועם על נביאי הבעל. אבל שוב אכלנו סנדביצ'ים ושתינו מים, כי הקפה נגמר, והתחלנו לרדת חזרה בדרך נוף יפהפייה.
הבעיה הייתה שיאיר רצה לקצר דרכים, כדי להגיע לנקודת הסיום באור, וזה חייב ירידות מאוד תלולות ועליות תלולות לא פחות..שויקי שלי בקושי סחבה אותן, ופחדתי שהיא פשוט תיפול לי... ולי נתפסו שרירי הירכיים הפנימיות מהמאמץ לא להחליק מהאוכף. כך או כך, הגענו בשלום לנקודה שהקרון יכול היה להגיע. יאיר לקח שני סוסים בנגלה הראשונה ואת מיכל, ודוד ואני נותרנו לשמור על ויקי וברונו. החושך ירד, וניצלנו את הזמן ל"שיחות נפש" שאנו לא מדלגים עליהן בכל בילוי משותף. הפעם דיברנו על הגיוס לצה"ל - כן, לא, או אולי - ולא הגענו להחלטות. רק ביררנו אופציות. עד שיאיר חזר עם הקרון, העמסנו את הסוסים וחזרנוו לחווה. נפרדנו מיאיר ומיכל שנסעו הביתה עם הסוסה היפה.
ואז התברר שדוד שכח את הקסדה שלו בטנדר של יאיר ואני את משקפי השמש שלי באחד ממנשאי המים...
זה מגדיל את הסיכוי שניפגש במהרה שוב עם יאיר, המדריך המעולה שלנו, לעוד טיול מקסים.