פרסומים

בשנת 1971 למדתי בסמינר הקיבוצים "אורנים" במסלול של מורי כיתות יסוד. הייתי אם לשני בנים קטנים ושובבים וכתבתי שירים שליוו את אימהותי הצעירה והנלהבת. כשפורסם בסמינר דבר הפרס על שם אסתר רבינוביץ' הגשתי את צרור השירים שהיה בידי ו...זכיתי בפרס!

על מה שהיה שם אפשר לקרוא כאן:

לאחרונה יצא לאור ספרי השישי "מדורת השבט".

זהו קובץ של עשרה סיפורים מחיי חברת הילדים בקיבוץ של פעם, אותם חוויתי כילדה,כאם וכמחנכת.

בקיבוצי נערך איתי ראיון על הספר תחת הכותרת  הקולעת "שלא נאבד את הזמן האחר", והוא מתחיל כך:

שולה הוציאה ספר חדש לילדים – "מדורת השבט".   בכותרת המשנה כתוב: "ילדות בקיבוץ של זמן אחר". הקיבוץ של פעם והילדים של פעם. 

הילדים המוזמנים לקרוא את הספר הם הילדים בקיבוץ היום, שרצים יחפים בקיץ, מלאי פעילות במרחבי הקיבוץ ובמרחבים של עצמם. הם  מוזמנים לקרוא ולגלות עוד ועוד מה היה ואולי למצוא את המשותף והקרוב ואולי למצוא רעיונות לעוד הרפתקאות וחיי יחד שיש בהם עולם מלא וגם מכאובי לב.....

בני בכורי התגייס בקיץ 1984.בספטמבר הושבע בכותל.

בדרך לירושלים חגגתי את יפי הסתיו. אבל ברחבת הכותל, עם הורים נרגשים. האזנתי היטב למילות ההשבעה ונחרדתי:

"....וילדי הרך שהיה בן-לילה לאיש

ניצב, אל הכותל פניו,

נשבע בפקודה להקריב

את חייו".

שיר שהתפרסם בספר שיריי "אחד עם הזמנים", והוקרא במסגרת חוג לאמנות בקיבוצי

כשמלאו לי שלושים שנה, חשתי כי החיים נגמרים לי...אבל אז, כשטיילתי לבדי בגבעות, פגשתי באביב שהשתולל סביב, ועיניי אורו:

"הלכתי לחפש את האביב שאבד לי,

האפשר שככה ילך לבלי-שוב?

חיפשתיו בכל שאולי, שנדמה לי

בשדות, בכבישים, בחורשות ובסוף...."

השיר הזה הולחן על ידי חברת הקיבוץ, דינה כספי, ובוצע לראשונה בפסטיבל זמר מקומי בשנת 1972, בו זכה במקום הראשון בביצוע של ביני תלמי..

לאורך השנים השיר בוצע שוב ושוב בקיבוץ בעיבודים שונים, ולאחרונה הוא הופק מחדש כקליפ על ידי יהודה מושקוביץ שצילם, בביצוע מחודש של דינה כספי (חליל), אורי אופיר (פסנתר) וביני תלמי (שירה).

 

השיר מופיע בספר שיריי  אחר עם הזמנים".

תקופת חגי תשרי מעוררת בי ריגושים והרהורים שמולידים על פי רוב שיר או שניים. אחד כזה הוא השיר המתכתב עם תפילת הנעילה המסורתית, ברוח חילונית:

"לו יפתח לנו שער בעת נעילת שער

כי פנה יום

לו ייפתח לנו שער

כי באו מים עד צוואר

ויבשו מעינות החלום...

שיר שהתפרסם בספר שיריי "אחד עם הזמנים", והוקרא במסגרת חוג לאמנות בקיבוצי

השיר נכתב בעקבות מותו של בחור שבילדותו היה חניך שלי, ושלח יד בנפשו. הוריו איפשרו לי לקרוא את מכתבי הפרידה שלו, שזיעזעו אותי מאוד והולידו את השיר הזה:

"מה מבקש המבקש נפשו למות

למות מבקש נפשו

מבקש על נפשו

למות....."

שיר שהתפרסם בספר שיריי "אחד עם הזמנים", והוקרא במסגרת חוג לאמנות בקיבוצי

שיר לירי, המתאר את הסתיו ותהפוכותיו כמו בחור מתהולל, צבעוני והפכפך:

"ראו ילדים איך הסתיו מתהולל

בין טפטוף לרוחות של חמסין,

דעו, ילדים: כשהסתיו משתולל –

מוטב להגיף התריסים...."

שירי-ילדים שהתפרסם ב- "משמר-לילדים" 

בצעירותי ניסיתי כוחי באפיית עוגות, אבל לרוב זה לא כל-כך הצליח לי, כפי שמתואר בשיר הזה מנקודת מבטו של בני:

"כשאימא שלי אופה עוגה

תענוג להביט – זו ממש חגיגה:

מוקפת חומה של ספלים, קערות,

בקושי אפשר את פניה לראות

טובלת בקמח, ביצים וסוכר

ממצמצת בשפתיה: "זה יהיה נהדר!".....

שירי-ילדים שהתפרסם ב- "משמר-לילדים" 

יום אחד מצא בני המשועמם קופסת קרטון גדולה, ריקה, והתחיל לשחק איתה, ומצא בה את כל מבוקשו: ארמון, מבצר, צב, טנק ואפילו גלית הפלשתי! – וכך הפך הילד הקטן להיות "שליט במדינה של קרטון!"

"....החזרתי את קופסתי אל מתחת לבית

מחר בה אגור או אצא לי לשיט,

ואולי שוב אבנה לי מבצר או ארמון

ואהיה השליט במדינה של קרטון".

זה סיפור אמיתי ועצוב מאוד שקרה בילדותי בקיבוץ משמר-העמק במלחמת השחרור בשנת  1948.. קיבוצי הותקף על ידי צבא ערבי מאורגן ומצויד בתותחים, מרגמות ונשק קל ועמד בגבורה בפרץ. אבל...

"שנים-עשר ילדים היינו בקבוצת "רימון" עד לאותו חג-חנוכה. כיצד קרה שלמחרת נותרנו תשעה?

סיפור עצוב אספר לכם היום. סיפור עצוב לחג האורים. כך דרכם של החיים, ששמחה ועצב משמשים בהם בערבוביה...."

סיפור שהתפרסם בהמשכים בעיתון הילדים "משמר-לילדים"

(בעריכתם של בנימין טנא ושלמה ניצן, ואיוריו של יעקב גוטרמן) אשר זכה לפופולאריות עצומה במאה הקודמת.

זה סיפור הזוי לגמרי שהתרחש בקיבוץ משמר-העמק בשנות השבעים של המאה העשרים וזכה לפרסום בקנה מידה ארצי:

רומן מפתיע בין דובי, כלב רועים גרמני (המכונה בפי העם כלב-זאב), לזאבה שאיבדה את בן זוגה ומצאה נחמה אצל הכלב. כן, ונולדו להם גורים, עד ש...

סיפור שהתפרסם בהמשכים בעיתון הילדים "משמר-לילדים"

(בעריכתם של בנימין טנא ושלמה ניצן, ואיוריו של יעקב גוטרמן) אשר זכה לפופולאריות עצומה במאה הקודמת.

את הסיפור הזה כתבתי מפיו של רועה צאן מקיבוץ שמיר שבגליל העליון, אשר סיפר לי בשנות השבעים (של המאה הקודמת) מעשה שהיה בשנות ה-50. מסופר בו על הכבשה מובילת העדר (המשכוכית), אשר המליטה במרעה, נבהלה מקבוצת ילדים צוהלת וברחה ללא שוב....עד שחזרה.

סיפור שהתפרסם בהמשכים בעיתון הילדים "משמר-לילדים"

(בעריכתם של בנימין טנא ושלמה ניצן, ואיוריו של יעקב גוטרמן) אשר זכה לפופולאריות עצומה במאה הקודמת.

"דוגי" הוא שמו של כלב מגזע סטר אירי רב-עלילות שגידלנו במשפחתנו בקיבוץ שמיר. חייו הסוערים והקצרים מדי מתוארים בסיפור זה שהתפרסם בהמשכים ב"משמר-לילדים". וכך הוא מתחיל:

"דוגי שלנו, מלך האדומים, הלך ביום-חורף בהיר אחד לעולמו, והוא עדיין במיטב שנותיו ובמלוא אונו. כבר עבר זמן, ועדיין אנו מסרבים להשלים עם  מותו.כולם אומרים שנתרגל,שנשכח והרי זה בסך הכל כלב, ובכלל – הרי אפשר להשיג כלב אחר אם מאוד רוצים. אבל לנו עצוב קצת בלי דוגי. היתכן שדמות שופעת-חיחים נעלמת לה כך, לפתע, כמו בלעה אותה האדמה?.אולם מוטב שנספר בו, בכלבנו, כאילו הוא ממשיך לחיות – ובזאת נמצא נחמה"....