כמו אהבת נעורים

הספר "כמו אהבת נעורים" קובץ והופק לכבוד יום הולדתי השמונים (!!!). הוא כולל את מיטב השירים שכתבתי בעשור השמיני לחיי (מגיל 70 ועד 80).

יש בו שירי סתיו, שהחצב מככב בהם, ושירי אביב, המשקפים את ההתפעמות  מהפריחות ומההתחדשות ואת שמחת החיים לצד המשברים הכרוכים בקמילת הגוף תחת כובד השנים. בחלקו השלישי קיבצתי מדרשי פסוק מארון הספרים היהודי שכתבתי במהלך לימודיי בארבע השנים האחרונות בבית מדרש חילוני של נשים במדרשת אורנים.

את הספר איירה בחורה צעירה, בוגרת בצלאל, שנתנה לשירים את הפרשנות שלה, ועטפה אותם בעדינות, ברכות ובאסטתיות מרשימה.

הספר יצא לאור בהוצאת ספרי ניב, בסוכות תשפ"א.

 

וכך כתבה לי חברה מקבוצת הרוכבים בחוות דובי:

 

שולה יקרה

 רצינו להודות לך על הספר שנתת לנו, פרי עיטך!

קראתי בו בכל השבוע האחרון והיום הגעתי ל"תיקון עולם"..וחשבתי לעצמי עד כמה הכתיבה שלך קולחת, מציירת פיסות מציאות בדייקנות, מחוברת לנופי המקום, בשפה עשירה, ציורית שמהדהדת תקופות אחרות...

שירים נפלאים,

תודה רבה לך, בהערכה רבה

רביד ודני.

 

השקת הספר כמו אהבת נעורים/נובמבר 2020

 

שני ערבי השקת הספר בקיבוץ מאחוריי. אסתי גינת ודפנה גוברין החליטו שאי אפשר לעבור לסדר היום על הוצאת ספר שירה בגיל 80, וכנגד כל אילוצי הקורונה הפיקו ערב השקה אחד במועדון, מוגבל ל 20 איש בדיוק.

מאחרי שהאירוע עורר הדים רבים בחצר הקיבוץ, הוחלט לארגן ערב נוסף באותם התנאים.

ודאי ישנם עוד מקופחים שלא ידעו, או ידעו אך לא הוזמנו, אבל ערב שלישי כבר לא יהיה. האירועים צולמו בוידיאו ויוקרנו במגזין הקיבוץ.

ככה זה כשיש קורונה...

ומה היה לנו שם?

החברים שהוזמנו התבקשו לבחור שיר, לקרוא אותו ולהגיד כמה מילים עליו.

אמיר שר את "שיר השבת" שלי ושל דינה כספי, והושמע השיר "רגע של אביב" של שתינו בביצועו של ביני תלמי. שני השירים זכו במקומות הראשון והשני בפסטיבל הזמר בשנת 1972.

הרמנו כוסית לחיים, ואני אמרתי כמה מילים בסיום ואף קראתי את השיר שכתבתי לאחרונה ופותח את ספר השירים הבא...

במישור המשפחתי, במפגש הראשון היו דוד ותומר ואהוד ועירית. בשני – רק סיון.

הזמנתי את תמר כליף, המאיירת, שלא יכלה לבוא אבל הסריטה את עצמה אומרת כמה משפטים על הספר ועל העבודה המשותפת שלנו.

 

הזמנתי גם את דניאל, אהובתי המסתורית, אשר מוקדשים לה שני שירי אהבה בספר, ושמו של אחד מהם הוא גם שם הספר כולו: כמו אהבת נעורים. גם היא לא יכלה לבוא, דבר שציער אותי מאוד, וגם אותה.

אין לי מושג מה היה קורה אילו הייתה נוכחת במפגש. לבטח הייתי מרוגשת מאוד, ומי יודע איך הקהל היה מגיב לדמות הלא שייכת הזאת ולסיפור שהיא הגיבורה שלו. ייתכן מאוד שנחסכה ממני מבוכה גדולה...

בסך הכל עברתי את שני הערבים האלה ללא פגע. כן, בהחלט הורדתי מסך, על מנת לא להתרגש יתר על המידה. זה לא פשוט לעמוד מול ציבור שאתה חי בתוכו את היומיום שלך, ודומה כי מכירים אותך לפני לפנים. ופתאום אתה ניצב מולו חשוף, ממש ערום ועריה. והשאלות הקיבוצניקיות המוכרות כל כך – מה יגידו? מה יחשבו? מה יגלו עלי? – כן, אין להכחיש, הן מטרידות.

 

אבל אני כבר ילדה גדולה, בת 80, מה כבר יכול לקרות לי שלא קרה עד היום? לא, אין ממה לחשוש, כלל לא. להיפך – הגיע הזמן לחשוף את "הצד האפל של הירח", כדי שיגלו את האור הגנוז שבו.

הגר ארנון, בת ה-98  אמרה: "אנחנו חיים כל כך הרבה שנים יחד, ובכלל לא ידענו מה יש לנו פה! תראו, שולה יצרה פה בשקט בשקט ספרייה שלמה! ואנחנו לא שמנו לב! אנחנו צריכים להצדיע ולהודות לה על כל היופי הזה!"

וכשנתתי לה את הספר הראשון, רק כשהגיע אלי מהדפוס, היא אימצה אותו אל ליבה, ואחרי כמה ימים אמרה לי: איזה שפה יש לך! ואני לא ידעתי! מאין את מוציאה את זה?

ובאמת, מאין? מהפנים של הפנים. מהמקומות הכי עמוקים בנפש. אין ספק כי השירה היא הראי של הנפש. והנפש שלי מחוברת לטבע. לגרמי השמים ולעונות השנה. וגם למקום הזה. עמידה כזאת, מול הציבור כשאני  חשופה בצריח, מהדקת את הקשר ומעגנת אותי יותר חזק ויותר עמוק בקהילה בה אני חיה. 

 

כשכל כך הרבה אנשים אומרים לי עד כמה השירים שלי נוגעים בהם, אני יודעת שנגעתי. שנכנסתי לליבם. וזה מחמם את ליבי.