שנה אחרי ההריון
המדומה של מינקה, ושנתיים לאחר ההמלטה האומללה ההיא, בה מתו כל שלושת הגורים תוך 24 שעות, נדרש אומץ רב
כדי למאת להרפתקה של הריון שלישי. וזה בצל האירועים הבריאותיים שחוויתי בשנה האחרונה,
שהגדילו את הספק ביכולתי בכלל להתמודד עם המלטה ועם גידול הגורה שחלמתי עליה.
אך, כידוע, אני לא
אחת שמוותרת על משאות נפשה, והחלום לגדל את הגורה של מינקה לא הירפה ממני לרגע, גם
כאשר שכבתי על ערש דווי חצי שנה.
והנה, כאשר עברתי
את הקיץ בשלום והרגשתי שוב נכונה לכל קרב, זיווגתי את מנקה עם שב שלוש פעמים,
ככתוב בספרים, סיכמתי עם אסף שההמלטה תהיה אצלו, ובתום חודשיים הגיע היום הגדול –
ההמלטה!
אז נכון, ויתרתי על
הזכות לעשות את ההמלטה בביתי, כי הניסיון האומלל ההוא לימד אותי מהם גבולות היכולת
שלי, טובת מינקה וגוריה עלתה על הצורך שלי להיות המיילדת שלה, אבל חיפשתי דרך
להיות קרובה אליה ככל האפשר כדי לחוש מקרוב את החוויה החד פעמית הזאת.
אבל מה עושים
כשהקורונה משתוללת ולא מאפשרת להתארח אצל מישהו ולהסתובב באופן חופשי בדרכים?
החלטתי לחפש מלון
בתל אביב, יעלה כמה שיעלה, ולהתמקם בו עד ההמלטה ואולי גם בהמשך גידול
הגורים.
משפחתי היקרה בשמיר
עודדה אותי לבצע את תוכניתי זו בטענה שהשקט הנפשי שלי תורם לבריאותי יותר מכל
המאמצים להיזהר מהקורונה, וקירבתי למינקה היא הערובה לכך, ושי מצא לי בית הארחה
במרחק של 10 דקות הליכה מאסף ובמחיר סביר.
התארגנתי לי עם
מצרכי מזון מהכלבו שלנו, הזמנתי מונית לתל-אביב כדי להימנע מעצירה במחסומים, ומצאתי
את הווילה שלי, וילה רוזן שמה, יפה, נקייה ומאובזרת ובעיקר בלי אנשים.
בעל הבית, אריק שמו, סידר לי
את האינטרנט, כיוון לי את הטלויזיה לערוצי הספורט ונתן לי הרגשת בית מלאה.
הגעתי לכרך הריק
ביום ראשון לפנות ערב, ראיתי את מינקה לאחר שבוע של ניתוק, פגישה שמאוד ריגשה את שתינו, ואסף
הכין אותי ללילה לבן. ישנתי כל הלילה ללא הפרעה, ולמחרת אסף הציע לי בעדינות לא
לבוא אליה כי היא צריכה מנוחה אחרי לילה שכמעט לא ישנה בו.....הייתי מאוד מבואסת, כי
הרי באתי לכאן כדי לראות אותה, אבל אסף הוא זה שקובע כרגע את סדר היום שלי, ועלי
למלא איכשהו את הזמן...ניסיתי להתקדם בלימודיי, בעזרת המחשב הנייד שקניתי, אבל
העכבר לא תיפקד וההפעלה הייתה קשה מנשוא...התעקשתי ומשהו בכל זאת הצלחתי לעשות,
אבל לא היה לי די שקט נפשי ויכולת ריכוז, אז יצאתי למסעות בשטח מגוריי. בדקתי את
הדרכים המובילות ממני לאסף, כשאני מחפשת את הדרך הקצרה ביותר למקרה שאוזעק למינקה.
זה העביר לי טוב את
הזמן וגם גרם לי להתנועע ולהירגע, ולחזק את ההתמצאות שלי במרחב. בהזדמנות זאת גם גיליתי כמה
סופרים בקירבת מגוריי, ומאפייה נהדרת. ומזנונים לקניית אוכל מהיר.
גם הלילה השני עבר בדממה.
בבוקר כבר לא התאפקתי והלכתי לבקר את כלבתי. לא היו סימנים לתחילת המלטה, והתחלתי
לחשוש שאסע הביתה לפני שהיא תמליט...הרכב המחזיר הוזמן ליום רביעי, והנה כבר יום
שלישי ואין קול ואין עונה...ראשית חוכמה הזזתי את ההסעה ליום חמישי והזמנתי עוד
יום בוילה. אין מצב שאסע מכאן לפני שהגברת תמליט! מה גם שאנו מתקרבים לקצה זמן ההיריון
שלה...
לפנות ערב שמתי פעמי לאסף, בתקווה שהלילה זה יקרה.
כשהגעתי לשם מצאתי אצלו חברים. אבל הייתה לי מינקה שלא עזבה אותי ופינקתי אותה עוד
ועוד..עד שראיתי התכווצויות! גם יעל ראתה, והתחלנו לעקוב אחריה
בדריכות. השעה הייתה שבע בערב. האומנם היא תמליט לנו עכשיו ולא באמצע הלילה? הכלבה
הייתה לא שקטה, לא מצאה לה מקום. אמנם החום לא ירד במידה הדרושה לקראת המלטה, אבל
היא לא רצתה לאכול, שזה סימן מובהק להתקרבות ההמלטה. לקראת שמונה כבר היו צירים ברורים! נכנסנו לחדר השינה ושידלנו
אותה להיכנס לארגז ההמלטה שלה. היא לא רצתה. עלתה על המיטה...יעל אמרה: שתמליט
איפה שהיא רוצה, העיקר שזה כבר יצא...היא לחצה חזק, אסף נכנס לחדר וצעק על יעל:
למה על השמיכה ועל הכריות?...אנחנו ישנים עם זה!..הם קצת התווכחו, אסף משך את
השמיכה ואת הכריות והשאיר אותה על המיטה להמליט, אם זה מה שהיא רוצה....
בשעה שמנה יצא הגור
הראשון, עם העכוז, אבל אסף משך אותו בשלום החוצה – גור חום, שלם ויפה. מיד ניתן לו
השם אכילס, כי יצא עם העקב...
אחרי מנוחה קצרה
התחילה מינקה שוב ללחוץ. לחצה ולחצה ולחצה – וכלום לא יצא! אסף ראה את הראש שלו של
הגור וידענו שזו לא תהיה לידת עכוז, אבל מינקה הצליחה איכשהו לפתוח את הכיס העוטף
אותו, ואסף אמר שזה מאוד מסוכן, כי הגור בולע את הנוזלים ויכול לטבוע שם...צריך
לצאת מהר! אבל הכלבה לוחצת ולחצת וכלום לא יוצא! התקשרו לוטרינר, להכין אותו שתיכף
נגיע אליו, ואיזה חבר מומחה יעץ לאסף לצאת החוצה עם הכלבה ולרוץ איתה, זה יזרז לה
את הצירים, וכך הוא עשה. והיא לחצה ולא יצא.. אסף התקשר לאינה והיא הסבירה לו מה
לעשות. והוא עשה בדיוק מה שהיא אמרה לו – חיטט לה בוגינה, ולחץ לה על הבטן ,
והכלבה לחצה ולחצה – ולא יצא! אסף המיואש והמיוזע אמר שהוא בטוח שאחרי כמעט שעה הגור
מת ובגלל זה היא לא מצליחה להוציא אותו, וכבר התארגנו לנסיעה לוטרינר...ואסף עוד
המשיך לעשות מה שאינה אמרה, וכשיעל יצאה להביא את המכונית ואני כבר הייתי מוכנה עם
השמיכות והמגבות – הגור יצא! אסף לא האמין למראה עיניו: "הוא חי, והוא ענק!
תעצרו את יעל! אני לא מאמין שעשיתי את זה! הוא חי!!!"
מיד ניתן לו השם
הרקולס...
אבל אין זמן
לחגיגות! יש עוד שני גורים בפנים, ומי יודע מה מצבם? צריך להזדרז!
אחרי התאוששות קצרה
מינקה שוב התחילה ללחוץ...אסף שוב הריץ אותה, ואני נשכבתי על המיטה ממש לידה
וליטפתי אותה, ואז היא התחילה ללחוץ חזק ולאחר זמן קצר יצאה גורה שחורה עם צווארון
לבן שלם! הגורה שלי, לה חיכיתי! עוד קצת מנוחה, עוד לחיצות – והגורה האחרונה יצאה
בקלות, גם היא שחורה!,וואוו!! ארבעה גורים חיים, שלמים ויפים תוך שלוש שעות! מינקה
הגיבורה והמותשת עשתה זאת, והיא מלקקת בטירוף את ארבעת גוריה שמתחילים לינוק
מחלבה, על המיטה המוכתמת בדם כמו שדה קרב, והיא מחייכת וכולנו מאושרים!
מזל טוב!!!!
* * * * * * * *
16/01/21
סופשבוע רגוע בביתי, בשוך הסערה. מינקה וגוריה שוהים בביתו של אסף, ואנוכי שבתי הביתה לנוח מעט, ולחשוב מה אני עושה הלאה....
אסף התקין מצלמה על ארגז ההמלטה ואני יכולה לפתוח אותה ולראות מה קורה שם בזמן אמת 24/7. כך אני נשארת בתמונה ועוקבת אחרי ההתפתחויות. הלב שלי יוצא אליהם, אבל זה מה שיש כרגע. מינקה נראית נינוחה, שקטה, מתפקדת ומטופלת באופן יוצא מהכלל, והגורים? ארבעה עכברונים חמודים וחיוניים, יונקים כל הזמן...
כבר בתחילת השבוע אחזור לשם לעוד יומיים-שלושה כדי להסניף אותם להמשך....
28/1/2021
סגרתי שלושה שבועות רצופים בתל-אביב, בוילה שלי, קרוב-קרוב למינקה וגוריה. למדתי להסתדר בעיר הגדולה לבדי, כשאני מחלקת את הימים בין ביתו של אסף לוילה שלי. פיתחתי יחסים חמים וטובים עם בעל הבית, אריק, שעושה לי הרבה הנחות והקלות ומנסה להנעים לי את השהות בבית האירוח שלו. בסך הכל אני מביאה לו כסף טוב בזמנים קשים אלה, אך דומני שהוא מעריך מאוד את ההשקעה האדירה שלי בכלבתי.
הקורונה ממש לא מדאיגה אותי. כבר חוסנתי, אני מקפידה על עטיית מסכה, ולא באה במגע כמעט עם הדיירים הנוספים בוילה. את האוכל אני מביאה לי מהבית, ורק קונה פה ושם בסופר מצרכים שגיליתי ששכחתי לקחת, וזוללת משהו במסעדת רחוב בצהרים.
והולכת, הולכת לי ברחובות הסמוכים למקום מגוריי - צפונה, דרומה, מערבה - לשם שמירה על הכושר, ולומדת את כל הדרכים המחברות בין הוילה למינקה, ובוחרת לי כל פעם את הדרך שרגליי מובילות אותי אליה, בהתאם לזמן שיש לי..
לקחתי איתי את המחשב הנייד החדש שלי, כדי להתקדם בלימודיי - אבל זה לא כל כך מצליח לי...הגורים האלה ומינקה שואבים אותי אליהם בכוח בלתי נשלט. כשאני שם - אני רק איתם. מסתכלת, מלטפת, מחזיקה את מינקה כדי שתיניק אותם בשקט, והולכת איתה לטייל בקירבת הבית. מפנקת אותה ככל יכולתי. היא צריכה אותי, וכשאני איתה, אני נותנת לה את כל תשומת הלב. היא עצובה מאוד כשאני הולכת, אבל יעל ואסף דואגים לפנק אותה ולתת לה המון אהבה. הם ממש אוהבים אותה ומטפלים בה ובגוריה באופן יוצא מן הכלל. אין לי ייסורי מצפון שאני עוזבת אותה שם, כי ברור לי שזה הפתרון הטוב והבטוח ביותר להבטחת שלומם ובריאותם של גוריה ושלה. ואני רגועה ומחכה בסבלנות לרגע שהאם וביתה תחזורנה הביתה ונמשיך את חיינו ביחד ללא שום הפרדה.
יש לי חווית הגידול של הגורים, שלא יכולתי לוותר עליה כליל. אני מלווה אותם שלב אחרי שלב, מתחברת אליהם, מכירה אותם ועל הדרך לומדת המון על גידול וטיפול בכלבים. וגם לומדת את גבולות היכולת שלי, ומחדדת את הרגישות שלי לסביבה ולאנשים שעוזרים לי להגשים את החלום הגדול של גידול הגורה של מינקה, שנראה היה שלא אוכל להגשימו.
ונדמה לי שהבריאות שלי, שרק לפני שנה טרפה את כל הקלפים וכמעט גמרה לי את החיים, קיבלה מפנה ממש לא צפוי, כנראה גם, אם לא בעיקר, בזכות הרצון האדיר שלי להגשים את החלום.
וכן, אני שומרת על עצמי, כי למדתי שיעור שאי אפשר לשכוח, שלגוף יש תוכניות משלו ואני לא ניצחית ולא בלתי מוגבלת. לעשות המלטה בגזע השלטי זה דבר מאוד לא פשוט, שטובים ממני נכשלים בו. ואני כבר נכשלתי פעם אחת. הקבר הקטן שמתחת לחלוני הוא תזכורת כואבת לכישלון הזה.
עכשיו אסף ויעל מגדלים לי את הגורים, והם עושים את זה על הצד הטוב ביותר שיש! ואני פטורה מהמתח, הלחצים והאחריות העצומה הכרוכים בזה. אולי כשהם יהיו מספיק גדולים וחזקים, אוכל להביא אותם הביתה לכמה ימים, לפני שאחלק אותם לבעליהם, כדי שתהיה לי חוויית הגורים בביתי שלי, הזכורה לי כל כך לטובה מההמלטות של קייטי ובל הלברדוריות האהובות שלי...אולי.
ובינתיים אמשיך להיות על הקו, וללוות את מינקה והגורים היקרים כל כך האלה מקרוב-רחוק, ככל שאוכל.