הגורים שלי עברו את גיל שלושה שבועות, והם כבר ממש כלבלבים:
פקחו עיניים לרווחה, שומעים, רצים וקופצים, ואפילו נובחים! ומשחקים אחד עם השני, עם כדור וצעצוע שיש בו כפתורים ובלחיצה מוציא מנגינות ורעשים, והם יודעים להפעיל אותו!
מינקה היא אימא נפלאה! נכנסת לארגז שלהם לעיתים קרובות, מנקה אחד אחד ביסודיות, אוכלת את הקאקי שלהם, ומניקה בכיף!, לפעמים, צריך לשדל אותה להתיישב או לשכב כדי שכולם יגיעו לכל הפטמות וירוקנו אותן לטובה החלב החדש. וצריך לשמור שהקטנים - ליזי ואכילס, יאכלו לשובע, כי אחיהם הבריונים - הלנה שלי והרקולס, זורקים אותם הצידה...
הלנה? לא ולא! בהצבעה שנערכה בין כל חברי המשפחה המורחבת על השם לגורה שלנו, נבחר ברוב מוחץ : פנדה!
ופנדה שלנו היא גורה נהדרת: יפהפייה, חזקה מאוד, מתפתחת יפה מאוד - היא עברה במשקל אפילו את הרקולס הבריון - ומלאת אנרגיוות. כלבונת כלבבי!
אסף ויעל עושים פעולות הדרגתיות של חשיפת הכורים לעולם ולאנשים:
ביום שמש אביבי הוצאנו את כולם עם מינקה החוצה, לרחוב, התיישבנו על ספסל באיזו גינה וחיכינו למלטפים תורניים. והנה בא אלינו בחור ושאל: אפשר ללטף?
כמובן, אמר אסף, אבל רק אחרי שתשים אקוג'ל!
הבחור לקח גור אחרי גור וליטף, וליטף וליטף, וממש התמוגג! וגם יעל, אסף ואני, ומיקה הסכימה לו! ככה מלמדים את הגורים להתיידד עם העולם - אנשים, ילדים, כלבים, מכוניות וגם השמש והרוח..
בערבים מוציאים את הגורים מהארגז שלהם לסלון, לתוך גדרה עם כריות וצעצועים ובריכת כדורים. והגורים לומדים לשחק עם כל זה. כל הכלבים בבית עומדים מסביב ומתרגשים מאוד מהאורחים הקטנים. יולי, הסבתא, קופצת פנימה לטפל בגורים, ואופי, האחות של מינקה שהמליטה בינתיים שלושה גורים משלה, קופצת גם היא לגורים ומרשה להם לינוק - ומינקה מרשה! (רק יעל ואסף לא כך כך מתלהבים, כי הם רוצים שאופי תשמור את החלב לגוריה שלה).
אבל צריך לשמור על הגורים מכל משמר, כי הם מנסים להציץ החוצה מהמכלאה שלהם, דרך החורים שבגדרה וזה מסוכן!
בערב הראשון נשארתי לבדי עם הגורים כי אסף יצא לטייל עם כל הכלבים, לא השגחתי רגע, ופנדה דחפה את הראש דרך החור בגדרה, ולא הצליחה לצאת ...היא ניסתה והתחילה לצרוח, אני נבהלתי נורא, ניסיתי למשוך אותה החוצה, אבל פחדתי שהיא תיחנק או ייתלש לה הראש....וואוו!! זה היה מפחיד!
עשיתי משהו, או שהיא הצליחה להוציא את הראש - והשתחררה, אבל נורא צעקה! אימצתי אותה חזק אל חיקי, ליטפתי אותה ודיברתי אליה, והיא די מהר נרגעה, ונרדמה עלי....הנחתי אותה בתוך הגדרה וכל הגורים עלו עליה, עטפו אותה, וכך היא המשיכה לישון. אבל לי לקח כל הערב והלילה להירגע...
מכיוון שמלאו להם שלושה שבועות, הם התחילו לקבל מזון של גורים, (אמנם מהול באבקת חלב עם תוספת של קצת שימורי בשר), ולומדים לאכול אוכל מוצק! לאט, אבל בטוח. זה קצת יוריד את עומס ההנקה ממינקה, ויחזק אותם באופן כללי. וגם יהיה ניתן לסגור את הפערים של הגורים הקטנים יותר, אכילס ןליזי, מהרקולס ופנדה הבריונים.
אז ככה עברו להם כבר שלושה שבועות, בהם אני מבלה חצי שבוע בתל-אביב וחצי בבית. כשאני בתל-אביב כל הזמן מוקדש למינקה ולגורים. אני בקושי מצליחה להתקדם בלימודים, לא רואה אף אחד חוץ מאסף ויעל, כמובן שלא יוצאת לבלות בעיר שאין בה כלום בגלל הסגר - רק עושה קצת צעדות ברחובות הסמוכים לאזור מגוריי, ולומדת את כל קיצורי הדרך האפשריים בין הוילה שלי לביתו של אסף. - 6-7 דקות בהליכה מהירה! ועל הדרך לומדת המון דברים שלא ידעתי על כלבים, גידול גורים, ושיבוח הגזע.
הדבר היחידי שחסר לי בכל הסיפור הזה הוא השיתוף של המשפחה, ובעיקר הנכדים בגידול הגורים, חוויה נהדרת שהייתה לנו עם הגורים של קייטי ובל. אבל המצב הוא של סגר, וקורונה, וחשש להיחשף, ומרחק גיאוגרפי....אין מה לעשות. צריך לעבור את התקופה הזאת בצורה הטובה ביותר, ליהנות ממה שיש ולא להצטער על מה שאין ולא יכול להיות.
אני משתפת אותם בתמונות וסרטונים, הם בחרו את שם הגורה, וכשנחזור לחיים נורמליים, כולם ייהנו מהתגבורת הכלבית שקיבלנו למשפחתנו.
רק, ורק ורק שנהיה כולנו בריאים עד שנזכה להגיע לרגע הזה!
סיפורי סבתא/20/02/21
בשבת שעברה קפצו אלי לביקור שי ומולי. לשאלתם התמימה מה שלום הגורים, התחלתי לשפוך את כל מה שהצטבר בנשמתי מאז ההמלטה ולא היה לי למי לספר....ואז אמרה מולי: יש לי הצעה בשבילך שלא תוכלי לסרב לה: ילדי הגנים שאני עובדת בהם נדלקו על הגורים שלך מאז שביקשתי מהם להציע שמות לגורה שלך. וכל הזמן שואלים אותי עליהם. אולי תספרי להם כל יום סיפור קצר של שתי דקות בערך, תקליטי ותוסיפי סרטונים קצרים ותמונות. הם יעופו על זה, וזה יהיה נהדר גם להם וגם לך. תשמרי את הסיפורים האלה וזו תהיה לך מזכרת נהדרת מהחוויה הזאת. מה את אומרת?
נדלקתי! מיד התחלתי לשפוך את כל החוויות, והקלטתי והוספתי תמונות שממחישות את הסיפורים, כמו שילדים אוהבים, וזה ממלא אותי באושר גדול. סוף סוף יש למי לספר ואת מי לשתף בחוויה המטורפת הזאת, וילדים הם הקהל הכי טוב שאפשר לצפות לו! יש מצב שזה יהיה הבסיס לספר הילדים החדש על מינקה ופנדה...
אחרי שבועיים שהצפתי את הווטסאפ של מולי בסיפורים, נגמר הסגר והילדים חזרו לגן. רק אז יכלה מולי להשמיע להם את הסיפורים שלי, ומיד התחיל מבול של שאלות מוקלטות של הילדים אלי, ואני שומעת ונמסה.. וכמובן עונה לכל ילד ברצינות רבה על שאלתו. איך אפשר לא להתמוגג לשאלה כמו: שולה, איך הגורים שלך יגדלו אם הם כל הזמן גורים?...
זהו. יש לי עוד שבועיים בוודאות לבלות איתם בתל-אביב, שבסופם, יש לקוות, אוכל להביאם אלי הביתה ולחלק לבתים שלהם. ופנדה הנהדרת תישאר איתי בביתי עם מינקה עד...מי יודע? והסיפורים יוסיפו לזרום ולזרום....
סוף הדרך/ 5/2/2021
הימים נקפו, הסיפורים זרמו ו...הגענו לשבוע השביעי. מתקרבים ממש לקו הסיום. נותרו עוד בדיקות וטרינר וחיסונים, הכנסת שבב ובדיקת שגר.
כל אלה אמורים להתרחש השבוע שבסיומו -הביתה!
בינתיים הגורים הפכו להיות ממש כלבלבים. רצים, קופצים, נובחים, משתוללים, עושים את הצרכים בלי סוף בכל הגדרה, למרות שגם לא מעט על העיתונים! ואנחנו מנקים ומנקים בלי הרף... שתי האימהות נכנסות מדי פעם לתוך הגדרה ומניקות כל מי שמתחבר לעטיניהן, ללא הבחנה מי של מי. כשמוציאים אותם החוצה, לגינה, הם מתרוצצים בכל השטח עם התרנגולות, וקשה מאוד להשתלט עליהם. פראי אדם!. פעם אחת נפלה שם דלת של ארון ללא שום אזהרה, בחבטה גדולה ובנס הצליחה אופי לברוח ללא פגע. אילו היה שם גור, הוא כבר לא היה עימנו...פחד אלוהים!
ביום שלישי השבוע הגיע עמוס הוטרינר לבדוק את הגורים שלנו ולחסנם. הוא בדק גור אחר גור, נתן זריקת חיסון, הכניס שבב וכדור נגד תולעים. כל גור הגיב באופן שונה. הרקולס צרח וצווח, אכילס קצת התנגד, ליזי צייצה, ופנדה לא הוציאה הגה! כל השלושה נפלו שדודים אחרי הטיפול, והיא המשיכה לשחק!
הוטרינר אמר שכל הגורים נהדרים, רק ליזי תהיה קטנה מדי ולא תתאים לגידול.
אחר כך נסענו יעל ואנוכי להביא את אינה, רכזת הגידול של הגזע, שעל פיה יישק דבר, לבצע בדיקת שגר.. היא התרשמה מאוד מכל הגורים, גם מליזי למרות שהיא קטנה מאוד, חתמה על הטפסים ואחר כך ישבה עם אסף, והם דיברו ועישנו עד חצות.
למחרת יעל לא יצאה מהחדר ואסף אמר לי שהיא החזירה את אינה לביתה, וחזרה הביתה בשתיים בלילה והיא מאוד עייפה...אבל בסביבות שלוש בצהריים שמעתי בכי תמרורים מחדרה...בכי מר וממושך.. אסף לא עשה דבר, רק הדליק סיגריה בסיגריה...לקחתי את מינקה לטיול ארוך, לאפשר ליעל להירגע בשקט. יותר מאוחר הגיע דוד לביקור. אסף דיבר איתו בחביבות רבה, הסביר לו הכל על השלטים, ביחד הם התקינו גדרה חדשה וגבוהה בסלון, והסתלקנו משם מוקדם, כי המתח באוויר היה קשה מנשוא.
כשבאתי למחרת יעל לא הייתה בבית. אסף אמר שהיא יצאה. חשבתי שהלכה כדרכה לאוניברסיטה, אך התברר לי משיחות טלפון שקלטתי, שהא עזבה את הבית...הרגשתי נורא, אפילו אשמה.. אסף לא יצא מהבית, עישן המון ונראה מאוד מוטרד. בצהריים באו לקחת את הרקולס לביתו החדש. נפרדנו ממנו בנשיקות ואני אפילו בדמעות...אחר הצהרים הגיעה דניאל, חברתי, לראות את הגורים. זמן ארוך אסף לא יצא אלינו מהחדר. מזווית העין ראיתי שהוא ישן. כשהוא יצא, התנצל שהיה עסוק בכביסות ועבודות הבית, ובסבלנות שוחח עם דניאל והסביר לה כל מה שרצתה לדעת על הגזע הזה. נפרדתי מדניאל ולא חזרתי לשם בערב כהרגלי כי הרגשתי שאסף צריך שקט.
ביום שישי בבוקר באתי בפעם האחרונה לביתו של אסף. יעל לא הייתה.. שאלתי עליה, כדי להיפרד, והוא אמר שהיא הלכה ולא תהיה...מחילופי דברים בינו לבין חבר טוב שבא לביקור הבנתי שהיא עזבה את הבית עד להודעה חדשה...
אופיר הגיע כדי לקחת אותי ואת הגורים. ראה את ליזי והחליט לא לקחת אותה כי היא לא מתאימה לגידול וביקש את אסף למכור אותה בשבילו. אז נפרדתי גם מליזי, שלשמחתי תגדל בבית חם ולא בכלבייה, ומשלושת הגורים של אופי, ומהכלבים של אסף, לקחנו את פנדה ואת אכילס ונסענו הביתה....
* * * * * * * * *
תם פרק ההמלטה וגידול הגורים. החודשיים ההזויים בהם חייתי חצי שבוע בתל אביב, בין בית-הכלבים של אסף לווילה החביבה שלי , באו אל קיצם.
והסיכום? עשיתי הכל הכי נכון שאפשר - ההחלטה להיות עם מינקה וגוריה לאורך כל התקופה, למרות הקורונה והסגר וההפחדות הוכיחה את עצמה כנכונה ביותר עבורי. חוויתי את ההמלטה וכל שלבי הגידול של הגורים באופן המלא ביותר האפשרי במצב הזה, עברתי עם מינקה שלי את חוויית ההמלטה והגידול, הכרתי הרבה אנשים חביבים וטובים, אוהבי כלבים ואדם, למדתי המון על הגזע, על גידול כלבים והטיפול בהם, והפכתי להיות חלק ממשפחת השלטים מבית הגידול של אסף ויעל.
נדמה לי שעמדתי בכבוד באתגר הלא פשוט של שהייה כה ארוכה בביתם הפרטי של זוג צעיר, לא הייתי להם לטורח ואפילו עזרתי להם ככל האפשר בטיפול בכלבים ובשמירה עליהם כשהם יוצאים ללימודיהם באוניברסיטה. אני משכנעת את עצמי שמה שקרה שם בין בני הזוג לא קשור כלל אלי. אולי בעקיפין כן, אבל ממילא אין לי שליטה על זה.
עמדנו במשותף במשימה ליילד את מינקה ולגדל בהצלחה את ארבעת גוריה, נפרדנו כידידים והמשך הקשר איתם חשוב לי ולכלבותיי, שגורלנו נקשר בהם. החלטנו שכשאני לא אוכל לטפל במינקה ובפנדה הן יעברו לרשותו של אסף. וידיעה זו מאוד מרגיעה אותי ומחזקת את אמונתי שאוכל להיות איתן עוד שנים רבות...
רק לפני שנה בתקופה הזאת, בין חנוכה לפסח, הייתי עם חצי רגל בעולם הבא, והנה, הפלא ופלא, אני מרגישה כאילו לא היו דברים מעולם - בריאה, חזקה, בכושר נהדר ומוכנה לכל אתגר, אפילו לגדל גורה! תאמרו: נס רפואי? נחישות? אמונה? מזל? כך או כך, חלומי הממושך שכמעט נגוז לו בחורף שעבר התגשם: יש למינקה גורה לגדל ולי יש שתי כלבות נהדרות - אחת חומה ואחת שחורה. בדיוק כמו שחלמתי!