לכבוד פורים יצאנו דוד ואנוכי לטיול סוסים בן יומיים ברמת הגולן. לפני שנתיים יצאנו לרכיבה בת יומיים לים, בחוות דובי. בשנה שעברה "חגגנו" את פורים בבית החולים כרמל, כשאני מחופשת באופן סמלי, ושנינו פוסעים במסדרונות המחלקות השונות ומשמחים את החולים והמבקרים. והשנה, הפלא ופלא, הרגשתי שביכולחי לחדש את המסורת שהתחלנו ולצאת לטיול סוסים בן יומיים. לאן נרכב, ועם מי?
בנובמבר יצאנו, כל משפחת אפרת השמירית לרכיבה בת ארבע שעות בחוות רמות שברמת הגולן, לכבוד יום הולדתו של שי, בני הבכור. נהנינו מאוד מהסוסים היפים מגזע האפולוסה ומהנוף, והצעתי לדוד לרכב שם יומיים עם לינה בצימר במושב רמות. חידוש מרענן של ממש!
הזמנתי טיול על סוסים נמרצים שהולכים היטב, ומאחר והם זכרו אותי לטובה מטיול המשפחה, הובטח לי שכך יהיה. הזמנתי צימר נחמד במושב, ויצאנו לדרך.
ביום הראשון עשינו את המסלול הדרומי - למפגש הנחלים בנחל סמך , שחפף בחלקו את מסלול הטיול המשפחתי. אבל אז היה סתיו, והנוף היה חום-צהוב. ועכשיו, בעיצומה של פריחת החורף, הנוף נצבע בירוק עז, מעוטר בפריחה הצבעונית של תחילת האביב, וכתמי השקדיות הלבנים זוהרים בשמש האביבית, והנחלים זורמים בעליצות משובבת נפש. רכובים על ברלי, פארוק ולינדזי הגענו לגשר הסורי, וירדנו לתחתית הנחל כדי לנוח. אלא שבדעוק אז הוצף המקום בקבוצת מטיילים גדולה, שרצו לחנות בדיוק במקום בו קשרנו את שלושת הסוסים, כי שם היה צל טוב. אבל זה היה במקום היחיד בו יכולנו לקשור את הסוסים...התחיל שם דין ודברים לא נעים, אבל לא ויתרנו, רק הצטופפנו מאוד, כשאנו יושבים ממש מתחת לסוסים, על מנת לפנות להם מעבר אל המים... יצאנו משם בשלום והמשכנו למפגש הנחלים הזכור לי לטובה מטיול המשפחה, וירדנו אליו מלמעלה בדרך תלולה ומחורצת כהוגן מגשמי החורף, ושיירות של ג'יפים ורכבים שלא נועדו לנסוע בדרך כזאת נתקעים לנו ומאלצים אותנו לבצע מיני סללומים נועזים ומפחידים. ככה זה בישראל - שבת, יום יפהפה וחג, אז כל העם בחוץ!
סיימנו את הרכיבה ושירה, שהובילה אותנו כל היום על הסוסים, הורידה אותנו למושב, לצימר שלנו "לבנון". בעל הבית קיבל את פנינו ונתן לנו לבחור בין שני צימרים. בחרנו בגדול יותר, עם מיטה זוגית וספה נוחה, ז'אקוזי וסאונה, וגם מרפסת עם דשא. ואמר שיש מקום קרוב במרכז המושב עם אוכל לערב ואפשר גם להזמין ארוחת בוקר. אז התרחצנו לנו בנחת, ויצאנו לחפש את המקום בו נרביץ ארוחת בשר כמו שצריך אחרי יום רכיבה מאתגר!
לקח לנו זמן למצוא את המקום במושב שנראה ממש ריק מאנשים. כשהגענו התבשרנו שהם כבר לא יכולים לספק אוכל, רק נוכל לקנות בשר חי ולבשל בכוחות עצמנו, ולקנות מה שיש להם שם להציע -ירקות, פירות, גבינות ולחם...מהאוכל שהיה לנו בטיול לא נשאר לנו משהו אכיל, חוץ מעוגיות, והמצב היה ממש מייאש...קנינו כמה עגבניות, מלפפונים, גזר אחד וגוש גבינה צהובה שדוד אוהב, וקיבלנו מהם במתנה חלה גדולה מאוד. .
שילמנו, לקחנו את האוכל הדל שהצלחנו לחלץ משם ושאלנו איפה מזמינים ארוחת בוקר. הלכנו למקום המיועד, ובדרך אליו גילינו שלט גדול שמסביר מה יש שם ומתי הוא פתוח., אבל הוא כבר היה סגור, כמובן... צילצלנו לשאול האם אפשר להזמין ארוחת בוקר, והתשובה הייתה: כבר לא. צריך להזמין יום קודם...תוכלו להתקשר בשבע בבוקר ולהזמין לשעה מאוחר יותר, ותצטרכו לבוא ולקחת...
החלנו לחשב מסלול מחדש. דוד אמר שהוא יקום בשבע, יזמין, ובשמונה ירוץ לקחת...אשרי המאמין!
התיישבנו לאכול את הכלום שהיה לנו ואז התברר ששכחנו במסעדה ההיא את הירקות...דוד רץ להביא...
וכך, במקום סיר הבשר לו ייחלנו, אכלנו חלה ועוד חלה עם עגבנייה, מלפפון, גבינה צהובה ותפוח. ושתינו במרפסת תה עם העוגיות שנשארו מהטיול. והחלטנו לוותר על ההרפתקה הנוספת של ארוחת הבוקר, ולאכול את מה שנשאר לנו, בידיעה שבטיול יספקו לנו ארוחה דשנה, כמו אתמול!
הלכנו לישון מוקדם בידיעה שמצפה לנו עוד יום טיול ארוך ומאתגר.
קצת לפני תשע הייתה שירה אמורה לבוא לאסוף אותנו. היינו מוכנים עם כל הציוד בחוץ בזמן. והיא לא הגיעה! התברר שהאוכל לטיול שהוזמן בעוד מועד ממסעדה אחרת לא מוכן, וצריך לחכות, כי זה כלול בטיול! משבושש האוכל לבוא, אחרי שעה שלמה של חיכיון, הגיעה שירה והודיעה שלא יהיה אוכל מהמסעדה, לקחה אותנו למכולת במושב, נתנה לנו כסף ואמרה: קנו לכם מה שאתם רוצים....לא היו שם סנדביצ'ים מוכנים או מיני מזונות שאפשר לקחת לדרך...איזה ייאוש! שוב נאכל לחם עם גבינה צהובה! קנינו לחמניות, גבינה צהובה, פסטרמה ועוגיות שאנחנו אוהבים, והיו לנו שני תפוזים מאתמול, ופיסטוקים - וזהו. זה מה יש! לזה מתכוונים כשאומרים: אכלנו אותה?!
וכך, באיחור של שעה וחצי יצאנו ליום הטיול השני עם יאיר, מנהל החווה, שהוא גם אבא של שירה. והוא רכב על ספוטי. ביקשתי שנחזור עד חמש לכל המאוחר, כי הרכב שמחזיר אותנו ביקש לא לאחר...
יצאנו צפונה, עברנו את נחל כנף וטיפסנו לרכס שממול לחווה. יאיר הוביל אותנו בדרך-לא-דרך, טרשית ונפתלת במעלה ההר אל "הבריכה הנסתרת". היה טיפוס ממש קשה ומלחיץ, אבל המקום אליו הגענו היה קסום: בריכה בנויה שאוספת מימיה ממעיין הנובע מההר, וספות מסביב לבריכה לישיבה נוחה. מקום שבנו אנשי מושב כנף שעל ראש ההר. מקום סודי! לא היינו שם לבדנו, אבל הסתדרנו עם המשפחה שישבה שם ובעיקר עם הכלבה שלהם שבאה לשחק איתנו ב"תפוס מקל"!
דוד ניצל את נחמדותו של יאיר, ושאל ושאל ושאל על סוסים, ורכיבה ואילופים, ויאיר ענה בסבלנות וברצינות, וכך דוד לא שם לב שהוא לא אכל מספיק...
המשכנו בטיול, והגענו לעוד מתחם יפה עם בריכות והמוני עם ישראל, ושם עשינו עוד הפסקה לאכול את מה שאין לנו...
בחלק האחרון של המסלול החלפנו את הסוסים - אני עליתי על פארוק ודוד על ברלי. במעבר בקר רגלה של ברלי הסתבכה בחוט תיל. דוד מיד נעצר, יאיר רץ אליו, ובקושי רב הם הצליחות להוציא את החוט שנתקע לה בין מסמרי הפרסה...אבל דוד קיבל מחמאות מיאיר על תיפקודו באירוע, שיכול היה להתפתח למצב ממש ממש מסוכן...
כשיאיר הבחין שאני לא ממש משתלטת על פארוק החזק, שרק רוצה להיות ראשון, הוא ביקש שנחליף בחזרה את הסוסים, והסמינר המהלך של דוד נמשך....
יאיר הכניס אותנו לשדה חלמיות בגובה הסוסים, וממש שחינו שם בתוך החלמיות - חוויה ירוקה, שהזכירה לנו נשכחות מילדותו של דוד כאשר בילינו בחורפים "בשדה הירוק" בקיבוץ.!
הגענו לחווה לפני הזמן הנקוב, יאיר ביקש להצטלם איתנו למזכרת "כי לא פגשתי בחיים רוכבים כמוכם", שתינו קפה, ודוד רץ לעזור למדריכה לפרק את הציוד מהסוסים, עד שרע הגיע לקחת אותנו הביתה.
תם הטיול, ונותרו המון חוויות של יחד רכוב, עם טעם משכר של עוד...