6 בפברואר 22
השבוע הראשון עבר
לי מהר. חזרתי למנהגיי התל-אביביים מאשתקד, והרחבתי את טווחי ההסתובבות שלי בעיר.
בבוקר ולפנות ערב לקחתי את שתי כלבותיי השמחות לטיול בריאות הירוקות הסמוכות לביתו
של אסף ואספתי ליטופים לרוב מילדי העיר.
הגורים נראו כמו
זחלים – עצומי עיניים ומתנועעים בזחילה על
גחונם. ומינקה מניקה ומנקה, מניקה ומנקה...
לקראת סוף השבוע
התחילה הגורה לדעוך – בקושי ינקה, הייתה הרבה ניוטתר כבדת תנועה משלושת אחיה, והיה
לי נראה שמינקה לא מתייחסת אליה. כמו ויתרה עליה...אסף ויעל היו מאוד מודאגים שראו
שלא רק שאינה עולה במשקל, היא אף יורדת...
נסעתי לסופשבוע
הביתה, ללא הכלבות, מלאת דאגה לגורה. כל הזמן הסתכלתי בווטסאפ מה קורה בארגז,
הודות למצלמה שהתקין בו אסף...המצב נראה לא טוב...שאלתי את אסף אם יש סכנה לחייה
והוא ענה: בגיל הזה ודאי שכן...אנו מטפלים בה, אך מכינים את עצמנו לגרוע
מכל...ומישהו כתב מווטסאפ הקבוצתי: כשיש גורי שלטי מלאך המוות תמיד בסביבה...
בנוסף, מינקה לא כל
כך אכלה, ולכן גם לא היה לה מספיק חלב...מה הם לא הכיחנו לה,כדי שתאכל – דיסה עם
חלב עיזים, בשר משובח משימורים מיוחדים לאימהות, בתוספת שידולים ופינוקים
ועידודים....
כל זה היה קשה מנשוא.
המרחק הזה פשוט שיתק אותי. בקושי הצלחתי לתפקד. רק הסוסים של דובי הצילו אותי לכמה
שעות...
בכלל, הבית ללא
הכלבות נראה כל כך שומם, חסר חיים...לא מצאתי לי מקום! וללכת לטייל בלעדיהן היה
ממש מבאס...
איכשהו עברתי את
סוף השבוע המדוכדך הזה וחזרתי לתל אביב – לגורים ולכלבות שלי. ומקרוב ראיתי כיצד
יעל ואסף נלחמים על חיי הגורה שלי. מניקים אותה מבקבוק, יושבים רק איתה שעות על
המיטה שלהם ומחברים בעדינות לעטינים של מינקה, כדי שתינק חלב אם שכל כך חשוב להתפתחותה
התקינה, ועושים לה קומפרסים של קמומיל על העיניים שמשום מה מלאות במוגלה....
אין מילים בפי להלל
ולשבח את התמסרותם האינסופית לגורה הזאת, ולכל השלושה – ולמינקה, שההנקה הפעם קשה
לה. הודות לנחישותם ואמונתם, ניצלה הגורה, ומינקה חזרה לתיפקוד אימהי מושלם.
בשבוע השני והשלישי
חזרה הגורה לחיים, התחילה לינוק יפה מפטמות אימה ולמדה לינוק מהבקבוק לצורך השלמה.
היא החלה לעלות במשקל ולהשיג את אחיה. באיחור קל פקחה גם היא את עיניה, שעדיין
מצריכות קומפרסים של קמומיל. אך היא חיונית ושמחה ומתוקה להפליא. ועל כל אלה הוחלט
לקרוא לה בשם הכל כך סמלי – חיה.