מה יש לומר? האביב הזה שיגע אותי לגמרי.
זה התחיל עם הפרשה העצובה של פריטי שלי, שרציתי לגדלה לתפארת המשפחה
השלטית שלי, והיא מתה לי בידיים בדמי ימיה ללא פשר, והותירה אותי עם המון שאלות
וגעגוע אחד אינסופי.
ואז התחלתי להתארגן לעבור לביתי החדש בשיכון הספורט. התברר לי שביתי הישן
מיועד לסניף של בית התינוקות וזה דחוף, ומשום כך נעשה מאמץ מרוכז לקדם את העברתי
ככל האפשר. מה גם שבראשית מאי היה לי כרטיס טיסה למרוקו – עוד סיבה טובה לעבור מהר
ולא להיתקע עם הטיול. ואז החל מירוץ מטורף לסיים את כל העבודות בביתי החדש, ואני
התחלתי לחסל את ביתי הישן, וכך מצאתי את עצמי במשך שבועיים חיה בבית מלא קרטונים
ללא יכולת למצוא כל מיני דברים שנזקקתי להם...די סיוט. אבל הנס קרה – המשאית
הגיעה, כל הכבודה הועמסה עליה – והנה, אני בביתי החדש!
מרוב התעסקות עם הבית, לא הספקתי להיכנס ליותר מדי חרדות לקראת הטיול.
אפילו שהתחלתי לפתח איזה ברונכיטיס. כהרגלי בקודש, הצטיידתי בכל התרופות שאני נזקקת
להן – מרפאה שלמה! – ויצאתי לדרך בתקווה שלא אפשל....
וכך, בעזרת המלאך השומר עלי וברכת הדרך של הוריי שלא שכחתי לקבל, זכיתי
לטיול מהסרטים! אחד הגדולים ביותר ברשימת
טיולי החו"ל שלי! הכל היה מושלם, כפי
שניתן להתרשם מהספר שעשיתי בלופה עם הון תמונות והמקאמה המלווה את המסע.
כן, שוב עשיתי זאת – תיפקדתי ללא רבב, הכל דפק כמו מכונה משומנת חרף
העובדה שיותר משנתיים לא יצאתי מגבולות הארץ. ובפעם הזאת, לבד, מבלי להכיר אף אחד בקבוצה פרט למדריך שטיילתי איתו פעם אחת כבר די מזמן...בהדרגה הפכתי לחביבת הקהל, ופשוט
עמדתי בכל המשימות ללא שום חריקה! וכבר אני משתוקקת לצאת שוב....
והבית החדש? מה יש לדבר – ענק! איזה מרחב, ואור! האמת, אני עדיין הולכת
בו לאיבוד – לא מוצאת את עצמי במרחבים האלה, לא זוכרת איפה שמתי מה וכל הזמן פותחת
וסוגרת מיליון מגירות ודלתות באינספור הארונות שעשיתי, השד יודע לשם מה, ומוטרדת מכל הרהיטים שאני צריכה
לקנות במקום הישנים שאינם עומדים בסטנדרטים שמכתיב הארמון הזה – ובעיקר בעיקר
מודאגת מתגובת השכנים לכלבותיי הנבחניות...הקרובים אלי עדיין לא עברו, אבל קרב
היום, ולא ברור איך אצליח להתמודד עם הסיפור הזה. ימים יגידו.
קיצורו של דבר – כולם הרימו גבה למשמע מעברי לבית כזה גדול וחדש בגילי
המופלג. גם אני תמיד אמרתי שאדם קשיש, בודד, מוטב לו שיגור בבית קטן וקומפקטי.
בכלל, הרעיון לעבור לבית חדש עם כל הכרוך בכך מרתיע גם צעירים, ומה יגידו זקני
השבט, שיש הרוצים לשים אותם על הקרח?
ואני קפצתי למים האלה משתי סיבות: האחת, עם הפנים קדימה, לחיים ולשמחה –
בית חדש וגדול שאוכל לארח בו את בני משפחתי כמו שצריך. רק שיבואו!
השנייה, עם הפנים למציאות שמכתיב הגיל – שיהיה לי בשעת הצורך מקום למטפלת
ולא אזדקק לבית גלעד...
כך או כך – תוך שנתיים יש לי בית. המעבר היה קל, מהיר וחלק. ואני כאן,
בביתי החדש שיהיה עוד יותר יפה כשהכל יושלם. בשעה טובה!