גם השנה הגיע תאריך יום הולדתי, ה- 82 במספר...מפחיד, לא?
לא משהו מיוחד, לא מספר עגול - סתם יומולדת גדול...אבל הפעם החלטתי לחגוג, ובגדול. למה ככה? ככה למה! קיבלתי בית חדש, רחב ידיים ומלא אור וחשבתי לי שזאת סיבה מצוינת לחגוג ובגדול, עם הרבה משפחה, וחברים ושותפים לדרך.
אז רגע לפני האירוח הגדול הראשון, אירחתי בביתי את מירי מנחשול עם כל בני משפחתה לארבעה ימים שלמים! סופשבוע ארוך-ארוך. אבל היה ממש כיף איתם, והבית איפשר הרבה חופש תנועה וחיים משותפים ללא שום בעיות. זה היה הפרומו. והגיע זמן החגיגות הגדולות.
המוזמנים הראשונים היו חברותיי מיוצרות ניגון באורנים. מפגש הקיץ המסורתי. גם יומולדת, גם חנוכת הבית, וגם קרוב לכולן, אז למה לא?
ההזמנה התקבלה בשמחה, והן באו. אמנם רק חצי קבוצה מסיבות שהזמן גרמן (חו"ל, מחלות, תאונות.....) אבל גם כך היה נעים ונחמד והבית עמד בכל הציפיות!
ההזמנה השנייה הייתה של המשפחה שלי. אבל הפעם החלטתי להזמין את כ ו ל ם - גם המשפחה השמירית וגם את המשפחה המקומית. אף פעם לא עשיתי מפגש כזה והיה פה סיכון מחושב. אבל אם לא עכשיו - אין מתי! והזמנתי - וכולם באו! והיה מאוד נעים ונחמד, כולם עשו הכרה עם כולם, ונוצרה אווירה משפחתית נהדרת! והיה מקום לכולם, ללא צפיפות ודוחק - ממש תענוג! וחנכנו את המדיח, ואת הגז, והפעלנו את הטוסטר-אובן, והמיקרוגל - המטבח תיפקד למופת! כולם השתכנעו שזה המקום הטוב ביותר לקיום מפגשים משפחתיים, ואני מקווה שכך יהיה.
ואז הגיע האירוח הגדול והמרגש מכולם:
הזמנתי את שתי קבוצות נעל"ה שלי למסיבה משותפת, בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו. אירגנתי את הבריכה, הזמנתי אוכל מהקיבוץ, שריינתי את הארמון בשומריה לאלה שירצו להישאר ללון, והחבר'ה הגיעו עם ילדיהם למסיבת יום ההולדת שלי! התאספו בבריכה 70 נעלולים, שמחים ונרגשים, קפצו למים להשתכשך ולהשתולל, שתו והתחבקו וצחקו ושוחחו ונזכרו, והאוויר רעד מהתרגשות. הגיע האוכל ונעשה שקט....כולם אכלו.
אחרי האוכל עשינו מעגל גדול שאיחד את שתי הקבוצות שעד עתה ישבו בנפרד, כצפוי. לא הייתה שום תוכנית מוכנה מראש. החלטנו לזרום עם מה שיכתיב המפגש. אבל יש פה מסיבת יום-הולדת, וזה מחייב איזה דיבור. אז אני דיברתי ראשונה. ספונטנית. לא "קטע יפה של שולה". רק דברים שיוצאים מהלב. דיברתי על החוויה האדירה לה זכיתי בליווי שלהם בצעדיהם הראשונים בארץ שלנו, וכמה אני גאה, שמחה ומלאת סיפוק בראותי אותם אנשים בוגרים, מתקדמים ותורמים למדינה הזאת. ושמחים כל כך להיפגש ולהיות שוב ביחד, כמו אז במוסד. ונרגשת לגלות את האהבה, ההערכה והכבוד שהם רוחשים לי ועד כמה אני משמעותית להם מאז ועד היום. והידיעה עד כמה משמר-העמק ושומריה נטועים עמוק בליבם משמחת אותי מאוד מאוד. לשאלה שריחפה באוויר איך אני לא משתנה, סיפרתי להם איך יצאתי מכל מה שעבר עלי רגע לפני גיל ה-80, ואיך אני חיה היום כאילו לא קרה כלום. וזה הודות להחלטתי להמשיך לחיות, לחיות כאילו אין גיל. להמשיך לעשות את כל מה שאני רוצה, יכולה ואוהבת לעשות: לטייל, ללמוד, להתעמל, לנסוע לחו"ל, לבלות עם בני משפחתי, ובעיקר - לרכב על סוסים. זאת הדרך שלי להיות על הסוס! ואף אחד לא יכול לעצור אותי.
החבר'ה הקשיבו ברוב קשב, התרגשו, ואז בא תורם לברך:
וזאת ברכת נחשול: (כתב דובי)
כאשר אז ב 97 את שולה פנית לשורות של לאה גולדברג ובקול רועד וגרון חנוק קראת את המשפט: עופו גוזלים שלי.... אני בטוח שבליבך התכוונת בדיוק למה שאת רואה עכשיו מול העיניים - אותם גוזלים שקצת התבגרו, באותו מקום אהוב ויקר כל כך לכולנו!!!
לדעתי המתנה הכי גדולה שיכולה להיות בשבילך זה לראות אותנו בוגרים עמידים שמחים ומאושרים ובריאים וכמעט בהרכב מלא איתך יחד ביום הולדתך, מחבקים אותך חיבוק עז ואומרים לך מזל טוב יקירה שלנו!!!
אהיה קצת חוצפן ואבקש ממך מתנה לכולנו, שתבטיחי לנו שלעוד שנים רבות ניפגש פה כולנו לכבוד יום הולדתך שוב ושוב!!
מאחלים לך המון בריאות, שלווה ונחת, אינספור שעות בטיולי סוסים, ואם יהיה לך זמן אז בשמחה נביא לך את הגוזלים שלנו, כדי שתטיילי גם איתם ותספרי עלינו את כל מה שאסור להם לדעת.
אוהבים אותך לעד, תודה רבה לך על הכל ויש הרבה על מה!!!
עם כבוד והערכה גדולה תמיד שלך
גוזלי נחשול!!!
והייתה גם ברכה של סער:
הנה הגיע עוד יום הולדת ועוד שנה התווספה למניין שנותייך, הנושאות עימן את ברכות החוכמה וניסיון החיים.
ליום הולדתך אנחנו מאחלים לך מעומק ליבנו אושר ובריאות, שתמשיכי להיות צעירה בנשמתך, חזקה בגופך ואפילו קצת שובבה. שתמשיכי ליהנות ולראות עולם.
שתמיד תהיי מוקפת באנשים שאוהבים ומעריכים אותך ובעיקר באהבת משפחתך המחבקת.
תעשי רק מה שאת אוהבת ותקומי כל בוקר עם חיוך על פנייך!
אנחנו רוצים גם לברך את קבוצת נחשול. אתם האנשים שפגשו אותנו עם הגעתנו למשמר העמק. קיבלנו מכם לא מעט עצות וכלים לחיים בקיבוץ ולא רק. לא חסר לנו חוויות משותפות ובהחלט למדנו מכם כמה דברים. למרות שלפעמים הייתם קצת מתנשאים, אנחנו מאוד שמחים לראות אתכם היום מזדקנים לפנינו.
באהבה רבה ובברכת שלום עולמי
קבוצת סער.
נו, אילה חבר'ה גידלתי, הא? ואם ישאל השואל, מניין לך כל האנרגיות האינסופיות האלה והתחושה שאת לא משתנה ותמיד נשארת צעירה? - הנה התשובה: מכם, חברה'לעך, אתם עבורי כמעיין המתגבר של נעורים, שמחת חיים ושאיפה קדימה. בכל מפגש איתכם אני מקבלת עוד מנה גדולה של אנרגיות שדוחפות אותי קדימה, לחיים.
מהבריכה עברנו כולנו לארמון בשומריה, ושם ישבנו כמעט עד עלות השחר, ובילינו בשיחות, בשירה בריקודים ובהרבה שתייה, כשהילדים מתרוצצים ברחבי הארמון. מין חברותא שכזאת בה התערבבו הקבוצות וכולם היו לחבורה אחת שהזכירה את הקבוצות הקיבוציות. ואני איתם, בתוכם, אחת מהחבר'ה ממש....
במסיבת הסיום של נחשול ביקשתי בקול חנוק מדמעות: עופו גוזלים שלי, פירשו כנפיים ועופו רחוק, רק אל תשכחו לבוא מדי פעם לומר שלום. זוכרים? והנה זה מתקיים שוב ושוב, וכיף לי כל כך לראות אתכם ולהיות שוב איתכם ולו לשעה קלה, ואני באמת לא רוצה שזה ייפסק לעולם!
כשנפרדתי מאחרוני הנעלולים בשבת בצהרים, אמרה לי קסניה: שולה, תבטיחי לנו שתעשי פגישה כזאת גם בשנה הבאה! וביתה, כבר כמעט נערה קפצה: כן, כן, תבטיחי לנו! אנחנו רוצים לבוא!
נו, שויין...
נותרה לי עוד מסיבה אחת: חנוכת הבית עם קבוצת "רימון". אנחנו כבר לא בהרכב מלא, ארבעה מחברינו כבר לא בין החיים ועוד שתיים מכונסות בעולמן, והמפגשים הקבוצתיים מתקיימים לעיתים רחוקות, אבל זאת הזדמנות נהדרת לקבץ את כל מי שעוד כוחו עימו ולחגוג בית חדש. כי עוד קבוצת רימון חיה וקיימת ותאבת חיים. אז נחגוג!
....וחגגנו! ועוד איך!
כולם-כולם נקבצו ובאו בליל שבת, לארוחת הערב השבתית בחדר-האוכל ובהמשך - בביתי החדש והיפה. בדיוק השבוע השלמתי את קניית הריהוט חדש בסלון, והבוקר הותקן בפאטיו הדשא הסינטטי. ולמעט סידורים פנימיים כאלה ואחרים, ניתן לומר שהמלאכה הושלמה והבית גמור. והוא יפה, מאיר פנים ותענוג להיות בו!
ואמנם כל הרימונים המקומיים וילדי החוץ הגיעו והיה שבת אחים גם יחד קבוצתי, ביתי ונעים. ואני הייתי שמחה וגאה בביתי החדש. בית שכולו אור, יופי ונועם. והמון מקום. ל כ ו ל ם . רק שיבואו!