קייטי, כלבתי האהובה

רק אמש עוד מילאת את ביתי בנוכחותך, והערב את שוכנת עפר, הבית ריק ומיותם...

אמש היית מוכת-חום, הכרתך מעורפלת, וגופך הזהוב מפרכס  בעוויתות ורעידות. עינייך מזוגגות, לשונך משורבבת החוצה ונשימתך כבדה ומהירה חליפות. 

הכל התחיל בחמש וחצי אחר הצהריים, כשחזרנו מטיול מתון בסביבה הקרובה. התחלת להתנשף תוך התקף של קוצר נשימה שחזר פעמים מספר בתקופה האחרונה, ותמיד עבר בשלום. הפעם לא. מיד בתום האוכל שאכלת בחיפזון, נתקפת ברצון להקיא, איבדת את הצפון והתחלת להתרוצץ על הדשא ללא שליטה, ניסית לעשות פיפי וקאקי, הסתבכת בחבל, מעדת, קמת בתנופה מיד כשהתרתי את הקשר, המשכת לרוץ בבלי דעת  כשקצף בפיך,עד שנפלת בקצה הדשא ליד הבית שממול והתחלת להתעוות, לפרפר, לחרחר, ולשונך נעשתה סגולה...מראה מפחיד! ישבתי לידך, כשאני עוקבת אחר תנועותייך, והזעקתי את יאיר שאמר שזה נראה כמו מכת חום ויעץ להרטיב לך את הבטן. קראתי לאופיר שגם הוא טען שקיבלת מכת חום, גרר אותך למרכז הדשא, השכיב אותך עם ראשך מורם כדי שתוכלי לנשום יותר בקלות ושפך עליך הרבה מים. זה שיפר את מצבך ונשימתך נרגעה. התיישבתי לצידך ושמרתי שלא תיפלי הצידה. התקשרתי לזיו, הוטרינר שלנו, והוא אמר שהיום יש לו חופש והוא בדרך לתל-אביב, הציע לי להתקשר לנטלי, הוטרינרית בעלת הפנסיון שלנו, אולי היא תוכל לעזור לך. היא הייתה עסוקה ולא יכלה לבוא. הרופאה המחליפה של זיו טענה שאין מה לדבר על ביקור בית לפני שמונה בערב, והכי מומלץ שאביא אותך מיידית למרפאה ביקנעם, דבר שנראה לי בלתי אפשרי במצבך...ישבתי איתך על הדשא וליטפתי אותך עד שבע, ואז ביקשתי משכני, שגיב, שיכניס אותך הביתה. הוא לקח שמיכה ונשא אותך על כפיו אל תוך הבית והניחך בעדינות על המרבץ שלך. במנח הזה נשארת ללא תזוזה עד שהכל נגמר. אחרי שמונה מדדתי לך את החום, שהגיע ל 40 מעלות, והתקשרתי לרופאה וביקשתיה לבוא. היא העדיפה שאדווח לה על מצבך, שמעה ואמרה שלא נראה לה הכרחי שתעשה בשעה זו ביקור בית ונתנה לי הוראות כיצד להקל עליך. המשימה העיקרית הייתה להוריד לך את החום ל 39.3 מעלות. בחצות חומך עלה לארבעים פסיק שתים למרות המגבת המוקפאת בה עטפתי אותך והאופטלגין שאופיר טחב לגרונך, על פי הוראותיה של הרופאה. נביחותייך הקטועות והצרודות מעט העידו על מצוקתך..למרות השעה המאוחרת צלצלתי שוב לזיו ושאלתי אותו איך להקל עליך. הוא אמר לי להפסיק לנסות להוריד לך את החום, לתת לך לנוח ובבוקר תקומי כמו חדשה. נביחותיך, שהוא שמע בטלפון, היו עבורו סימן שאת חוזרת לעצמך...תני לה לישון ולכי גם את למיטה, תירגעי ותראי שהכל יסתדר, אמר. קייטי אהובה שלי, הוטרינרים כולם לא יכלו להגיע אליך , כל אחד מסיבותיו הוא, רק נתנו עצות בטלפון, וידי קצרה מהושיעך. מה נותר לי לעשות? פשוט לשבת לצידך וללטף את ראשך וגופך שוב ושוב. זה הרגיע אותך ועודד אותי להמשיך אל תוך הלילה, ומהאשמורת השלישית עד הבוקר: כדי להיות מוכנה להיענות לכל קריאה שלך, בשלוש בלילה פרשתי מזרון, העברתי את הכריות שלי ושכבתי לצידך, ידי חובקת את בטנך,העולה ויורדת במאמץ הנשימה,  ומלטפת את ראשך עם כל בכי או נביחה.  נעמת לי, כלבתי המיוסרת, חשתי את חום גופך כנגד גופי. כשהיה נדמה לי כי את רועדת מקור כיסיתי אותך בשמיכתי, וחשתי סיפוק מהידיעה שאני מקילה עליך. נשימותייך הרגועות יותר העידו על כך.

אני רוצה לספר לך שבל, שכל השעות הללו עקבה אחר המתרחש מהצד, לא הפריעה ולא התערבה, למעט פעם אחת שראיתיה ניגשת לאחורייך ומרחרחת מתחת לזנבך -  נשכבה בצידו השני של המזרון, וכך חיבקתי את שתיכן, אותך בימין ואת בל בשמאל עד הבוקר...

במהלך הבוקר מצבך החמיר וכל ניסיונותיי להזעיק את הוטרינרים עלו בתוהו. נטלי הייתה עסוקה בענייניה וזיו היה עמוס בניתוחים. הוא רק רצה שאביא אותך אליו...במצבך לטלטל אותך ליקנעם? זה נראה לי בלתי אפשרי ובלתי מוצדק. ובכל זאת, על מנת למצות כל סיכוי לשפר את מצבך,  ניסיתי למצוא מישהו שיעזור לי לקחת אותך למרפאה, וגם מצאתי: משה וינר המושיע, האחד והיחיד. אבל הוא התריע בפניי על הסכנה הנשקפת לך בעצם הנסיעה לשם, ושכנעתי את זיו לוותר על כך. הוא הבטיח לבוא ברגע שיתפנה. גם נטלי הבטיחה. אבל אף אחד לא בא!

החלטתי שזה הרגע לשחרר אותך, להיפרד ממך ולאפשר לך למות ללא התערבות רפואית.

התיישבתי לידך, ליטפתי את ראשך ודיברתי אליך:

הודיתי לך על כל האושר שהענקת לי בעצם קיומך לצידי במשך 14 שנים, על נאמנותך ואהבתך אלי, על האתגרים שהעמדת בפניי, ועל הגורים המתוקים שלך שמילאו את ביתי באושר אין קץ , ומעל כולם בל בתך, שגידלת והמשכת לטפל בה עד יומך האחרון.

אמרתי שאני מודה על הזכות שניתנה לי לטפל בך ולתת לך את כל מה שיכולתי, ללא חשבון של מאמץ ומחיר, והריווח כולו שלי.

ביקשתי ממך סליחה על כל העוולות שעשיתי לך במתכוון ושלא במתכוון, על העצבים והכעסים ורמזים של אלימות שהוצאתי עליך לעיתים שלא באשמתך, על סדרות האילוף שהעברתי לך לקראת תערוכות שלא בחרת בהן, על ההיעדרויות הרבות שלי, לעיתים ארוכות, שבעטיין מצאת עצמך בכלביות ופנסיונים שלא תמיד נעמו לך. ועל הבחירה לתת לך את זריקת סוף הדרך , אם לא תוותרי לפני בוא הוטרינר.

אמרתי שאני סולחת לך על להיטותך העזה לצוד צבים שגרמה לי למרדפים מתישים אחריך,   ולגרגרנותך שהביאה להיעלמויות ארוכות ומדאיגות שלך, ועל הפגנות העצמאות שלך שהעלו שוב ושוב את השאלה המביכה מי הבוס בבית הזה?

ואני סולחת לך על הטירחה הגדולה ואי הנעימות שגרמת לי בתקופה האחרונה, כשלא שלטת בסוגרים והשארת סימנים בולטים וריחניים בתוך הבית, ואילצת אותי למצוא פתרונות כאלה ואחרים ל"מתנות" שפיזרת בכל מקום בקצב הולך וגובר. ניסיתי לקבל תופעה זו כחלק בלתי נפרד מתהליך ההזדקנות שלך, ותמרור אזהרה למה שאורב לי בפינה...

ולבסוף אמרתי לך  ש ל ו ם. לכי לשלום לעולמך,קייטוש, אחרי שמיצית עד תום את חייך עלי אדמות, הטבעת את חותמך בסביבת חייך, כלבה מיוחדת במינה שלי, ואת מונצחת לעולמי עד בספר המספר על חייך מפיך, אחוזת קייטי. מלכה-רוזנת-דוכסית שלי. את ממשיכה לחיות בבתך האהובה, בל.

לכי לשלום, כלבתי, את מוסיפה לזרום בעורקיי כסם חיים, ככדור מרץ בלתי מתכלה,  כקפסולה של אהבה בלתי מותנית, של נתינה ללא תמורה, של נאמנות אמת, כזו שרק מי שחי עם כלב כפי שאנחנו חיינו יודע מהי.

נישקתי את ראשך שוב ושוב ודמעותיי נשרו על פרוותך.

שעה מאוחר יותר הראית סימנים משמעותיים של פרידה – ניסית להקיא, נתקפת בעוויתות חזקות, התחלת לחרחר...פרפורי גסיסה נראים לעין. קיוויתי שתסיימי את המלאכה בכוחות עצמך, אבל זיו הגיע, ראה את פירפורייך, בדק את ליבך, עצבייך, תגובותיך, ואמר: גם אם נצליח לייצב את המצב ולהחזיר אותך לתיפקוד –דבר שנראה כרגע כחסר סיכוי -  יש לך פגיעה בלתי הפיכה במערכת העצבים ותהיי סיעודית לגמרי, מצב שלא מגיע לך וגם לא לי. כלבה שחיה חיים כה עשירים, שמחים, בריאים, מלאי פעילות וריגושים לא צריכה לסיים את חייה כחסרת אונים ונזקקת לעזרה בכל פעולה.

ובחרנו להרדים אותך, לנצח, באופן שלא תרגישי דבר וסיבלך ייתם.

וזאת עשינו.

ועתה, כשגופך חסר החיים מוטל על השמיכה הכחולה, נותר לי להביאך לקבורה. 

יצאנו מהבית, במעין הלוויה פרטית: סלאח נוסע עם הטרקטור-המחפרון  שלו, כשאת שוכבת בתוך הכף, ואני נוסעת עם הקלנועית לפניכם, וקברתי אותך, עטופה בשמיכה עליה אהבת לרבוץ, בחצר הסוסים של אופיר. סלאח חפר בור עמוק, כשאני מפקחת על העבודה ושומרת על קשר עין איתך, המונחת על הסלע בצד. כשהבור היה מוכן לקח אותך עם הכף וגלגל לתוך הבור, אני קפצתי פנימה, היטבתי את שכיבתך, כיסיתי את גופך וראשך בשמיכה הכחולה שלך, ליטפתי אותך ליטוף אחרון, ויצאתי מהבור וסלאח כיסה אותך בהמון אדמה והערים על התל אבנים גדולות וכבדות, כאלה שאף חיה לא תוכל להזיז כדי לחפור ולהגיע עדייך. האמת, קייטי, זה לא נראה אסתטי ביותר, אבל לקבר שלך יש נוכחות עוצמתית, כפי שהייתה לך כל ימי חייך.

חזרתי הביתה, פיניתי את כל המרבדים והשמיכות עליהם שכבת, שטפתי את הרצפה שניכרו בה היטב סימני שעותייך האחרונות, והתחלתי להתאבל עליך.

בשעות הקשות הללו אני מוצאת נחמה גדולה בידיעה שהלכת לעולמך שבעת ימים והיו לך חיים נפלאים, ואני נתתי לך את כל מה שרק יכולתי לתת בחייך ובשעות הארוכות של גסיסתך, עד צאת נשמתך. וכשבל, בתך האהובה שלך ושלי לצידי, הרבה יותר קל לשתינו...

נוחי בשלום בקברך, זקנה יפה שלי, ואבוא לבקרך לעיתים קרובות, כל אימת שאלך לרכב, או סתם לראות את הסוסים. ואותך.

* * * * * * *

קייטי אהובה שלי.

היום, לפני שבוע בדיוק , בצהרי היום נרדמת לנצח וקברתי אותך בחצר הסוסים.

עבר שבוע ועדיין אני מתקשה לעכל את  עובדת אינותך. את כל-כך חיה ונוכחת בכל פינה בבית שעזבת לנצח.

אני שומעת את נשימותיה של בל ובטוחה שאותך אני שומעת. אני מחפשת אותך בסלון, על המרבץ שלך, בפינת האוכל רובצת מול המאוורר, בחוץ על הדשא נושמת את אוויר הערב... בטיולים היומיים עם בל אני עוד שומרת צעדייך לבל תמעדי, עוקבת אחר נשימותיך הכבדות לבל אעמיס עליך יותר משאת יכולה לשאת... את חסרה לי ביום ובלילה. כשאני מתעוררת בלילה והולכת לשירותים אני מציצה אל מקום מרבצך, אולי את שם, בודקת אם את נושמת, כפי שנהגתי לעשות בחודשים האחרונים, כי כל-כך חרדתי לשלומך... 

אני מסתכלת לך ישר בעיניים השחורות שלך,שכבר בקושי רואות, מדברת אליך ואת עונה לי בחיוך ובכשכוש זנב רם, כשאת מרביצה בו ברצפה בעוז וכל גופך נע עם הכשכוש השמח... אבל את אינך. את חיה רק בעיני רוחי. ואני כל-כך עצובה בלעדייך... 

יפה שלי, כמעט מדי יום פקדתי את קברך, שם בחצר הסוסים. ראיתי אותך מבעד לערימת העפר, מונחת בקרקעית הבור מכוסה בשמיכה הכחולה שלך וגופך היפה מתכלה לאיטו...הסוסים באים להריח ולבדוק מה יש שם מתחת לגל האבנים שצץ להם בתוך החצר. יש חיים סביבך, קייטי וזה משמח אותי.

ובל? מה היא מספרת? היא מקרינה דיכאון ועצב גדול...קשה לה, לביתך שהתייתמה פתאום. היא שקטה, עצובה, לא אוכלת, לא רוצה לצאת מהבית. נראית קשובה לכל רחש, מריחה כל דבר, מנסה לאתר אותך, להבין באמצעות חוש הריח מה היא איבדה...

אני מרבה לדבר אליה, לפנק אותה, ללטף ולעודד, נותנת לה את האוכל בכף ידי, ואז היא מתרצה ואוכלת קצת, מגלה כמה היא רעבה ואוכלת את הכל או כמעט הכל...קשה לה כל-כך..לטיול היא מוכנה לצאת רק כשאני קושרת אותה לרצועה, וגם אז היא בקושי הולכת ומתיישבת כל פעם כדי לנוח. בימים האחרונים היא יוצאת לה אל הדשא בשעות הערב, לנשום אוויר צח. אבל כשאני בבית, היא מיד נכנסת. לא רוצה להיות לבד. אולי במקום לעודד אותה אני מפילה אותה יותר עמוק בגלל הדיכאון שלי...שתי מדוכאות מנסות להתגבר ולהתאושש, לחזור לחיים נורמליים.

אני לא יכולה לקחת אותה אל קברך, זה רחוק מדי ועל הקלנועית היא לא יודעת לנסוע. אנסה ללמד אותה, זה ודאי יעזור לשתינו להסתובב ברחבי הקיבוץ, ויקל עלינו את החיים בלעדייך.

קייטי, את יודעת מה הכי קשה לי? שאני כל-כך לבד בסיפור העצוב הזה. אנשים שואלים ומתעניינים, רוצים לדעת מה קרה ואיך, אבל לא באמת מבינים עד כמה עמוק אבלי עליך. מה קרה? בסך הכל כלבה מתה, ותהיה אחרת במקומה...על מה כל המהומה? היחידים שממש מזדהים עם צערי הם נכדיי – גל, תומר ולילך. רק הם יודעים מה באמת איבדתי. הם הרי גדלו איתך, חוו איתך שעות וימים מלאי אושר, שמחה ופעילות מהנה. הם היו לצידך כשהמלטת והשתעשעו עם גורייך. הם יודעים הכי טוב מה את ומי את ומה היית עבורי. וקשה להם לראות בצערי. בתוך השבעה הם באו עם בני זוגן להיות איתי ועם בל. (תומר לא יכול היה לבוא, כי הוא נשאר שבת). ישבנו בביתי, הוצאתי את כל האלבומים שלך ושל בל עם הגורים ועם הנכדים, הסתכלנו בתמונות, צחקנו ובכינו, וזה היה משפחתי כל-כך...אחר-כך הלכנו לקברך, וחשבנו איך לשפר את מראהו. גל הבטיחה שהיא תבוא לעזור לי בכך. במשך השבוע היא התקשרה שוב ושוב לשאול לשלומנו וגם תומר הצליח לשלוח לי כמה מיסרונים מהקורס..איזה נכדים נפלאים יש לי!

ועוד נחמה אני מוצאת בדוידי, ששמע ממני כל פרט ופרט בסיפור מותך ונשאר ערב, לילה ויום איתי כדי לשמח אותי ואת בל...גם כרם באה אלי, שמעה את הסיפור לפרטיו, והלכנו לקבר שלך, אבל לא יכולנו להיכנס לחצר, רק עמדנו ליד הגדר מבחוץ וכרם רצתה לגעת בקברך אבל לא הגיעה. הצעתי לה לזרוק אבן, כפי שנהוג אצל היהודים.

אתמול והיום שיחזרתי את השעות הארוכות והקשות שעברו על שתינו מרגע התמוטטותך ועד מותך וקבורתך. עכשיו המעגל הושלם. עבר שבוע, וזה הזמן לקום מהשבעה ולהתחיל לחיות בלעדיך. אין לנו ברירה. אנחנו נחיה, אולי אמצא כלב או כלבה שיהוו חברה לבל, וביתנו שוב יתמלא בשמחה, אהבה וכיף. כמו שהיה כשחיית איתנו. 

ואת תמשיכי לחיות בזיכרוננו, תמיד-תמיד, כלבה אהובה שלנו.

כך אני אומרת לעצמי ולבל שוב ושוב. אומרת, וכל-כך מתגעגעת אליך....

* * * * * * *

קייטוש שלי. יום הכיפורים היום. יום שבו פוקדים את קבריהם של מתי המשפחה.

אז הלכתי לבית הקברות לפקוד את קברי הוריי. ושם, מול הוריי שלי, בכיתי עליך...ממש -ממש בדמעות, אף נוטף ומחנק בגרון. סיפרתי להם על מותך, נזכרתי במותם שלהם, והכל התערבב לי בנשמה הבוכייה שלי...לא ביקשתי מהם נחמה, רק הקשבה, והבנה. כי כל כך מעטים הם המבינים מה עובר עלי בלעדיך... הוריי כבר מזמן הפכו לזיכרון רחוק, שמגיח מדי פעם בחלומות או במחשבות, הם מלווים אותי ממרחק, כמו עננים החולפים בשמים במופע כזה או אחר ונעלמים מעבר לאופק. מעין נפקדים-נוכחים מעת לעת.

אבל את עדיין נוכחת-נוכחת, ועוד איך! אני רואה אותך, שומעת אותך, מריחה אותך, מרגישה אותך - בבית, בחוץ על הדשא רובצת לצד בל,  וברחבי הקיבוץ. לא מרפה. נאחזת בחיים שאחרי, וכל-כך מוחשית...בל דורשת את כולי, קוראת לי, מקטרת, נוהמת, נובחת – רוצה תשומת לב אינסופית, דורשת ממני למלא את החלל שהותרת, אבל אני לא ממש פנויה אליה, בגלל הצל שאת מטילה.

האמת, קייטוש, כבר חוויתי אובדן של כלבה. מיני -  השלטית החביבה שחייתה עימנו 13 שנים וסיפקה לנו ריגושים וחוויות למכביר. אני נזכרת בה לעיתים, ותמיד חוזרת לימיה האחרונים בהם גססה עד  שהרדמנו אותה. התאבלתי עליה והפרידה ממנה הייתה קשה לי. אבל היום אני מבינה שהיא תפסה בחיי מקום שונה מאוד ממך. היא הייתה כלבה בתוך משפחה - בני זוג ושני ילדים. וככזאת היא הייתה בת לוויה נוכחת, נאמנה, אהובה ומותה הותיר חלל, שהתמלא עם הזמן בתכנים אחרים. את מילאת בחיי תפקיד אחר. לא רק כלבה יפה ומאתגרת, אלא מעין בת-זוג. את ואני חיות לנו בין קירות הבית והמרחבים שבחוץ ובונות מנהגים, יוצרות שפה, מפתחות הווי, חולקות יחדיו שיגרה מטובלת  בהמון ריגושים שמהדקים את הקשר בינינו. אחר-כך נוספו הגורים ומילאו את ביתנו בשמחה אין-קץ. אבל הם התפזרו, ואז השארתי לך את בל, ומשפחתנו הקטנה והאינטימית התרחבה ועימה הלב. מעבר לכך, קייטוש, את היית כאבן השואבת. משכת אלינו את נכדיי כולם, שאהבו אותך כל-כך ובאו לבקרנו שוב ושוב, ממש גדלו איתך ועם בל ביתך ולכן רק הם מבינים באמת את עומק האובדן.

איך נפרדים מכלבה כמוך, מארבע עשרה שנים של יחד מלא בשמחה, ריגושים, אקשן אינסופי, וכל-כך הרבה אהבה שאינה תלויה בדבר? קבלה ונתינה במעגל קסם  ספיראלי שרק הולך ומתעצם עם השנים, הולך ומעמיק.

קייטי, אין בי חרטה על שום דבר הקשור אליך. נתתי לך כל מה שהולך על ארבע יכול לבקש, ורבים-רבים מההולכים על שתיים היו רוצים שיהיה להם. גם בשנים האחרונות, בהן אותות הזיקנה שנראו עליך יותר ויותר, הקשו מאוד גם עלי, ונאלצתי להתמודד עם המגבלות שבעקבותיהן. הטיולים היומיים שלנו התקצרו מאוד, ולוו לא אחת בחרדות פן תמעדי, או לא תוכלי להמשיך וללכת; כל נסיעה לוטרינר או לפנסיון הצריכה גיוס של אדם נוסף כדי להרימך למכונית, ועד כהנה וכהנה דאגות וטרדות. אבל בסך הכל עמדת בכל בגבורה ממש. לא ויתרת לי ולך על כלום, התעקשת לעמוד על רגליך, ולעיתים הצלחת לברוח מהבית ברגעים של אי תשומת לב שלי, וללכת בעצמך לחפש אוכל בפחים, כהרגלך מיני אז, ואפילו עד לחדר-האוכל הגעת!...אוי, כלבה בלתי נגמרת שלי...לא יכולתי אפילו לכעוס על מעידותייך ומשובותייך לעת זקנה, אלא רק לסלוח ולשמוח על מה ומי שאת.

הדבר היקר ביותר שנתתי לך היא בל. מגיל שלוש היית אימא אוהבת ודואגת ומפנקת עד יומך האחרון. וכשבל גידלה את גוריה, את היית להם סבתא נהדרת! והלב של כולנו התפוצץ מאושר...לא ויתרת על אימהותך ממש עד בוא שעתך. שלוש-ארבע פעמים ביום ניקית בלשונך את אוזניה ועיניה של בל, כשזו נשכבת מולך ומגישה לך אותן בזו אחר זו ופניכן קורנות הנאה ואהבה אין קץ...אחת עשרה שנים תמימות של אושר צרוף נתתי לכן, כשאני מלווה אתכן צמוד-צמוד ומתמוגגת. אז מה הפלא שבל כל-כך אבודה בלעדיך?

התייעצתי איך להקל עליה עם ענבר בראל, מומחית לכלבים ולבני אדם ומה שביניהם. היא הפצירה בי לא למהר לקחת כלב. גם את וגם בל זקוקות לזמן כדי לעכל את האובדן, ולהתאבל עד תום, היא אמרה.בל מרשה לעצמה, תרשי לעצמך גם את. אל תעברי מהר מדי לסדר היום. תמצי את האובדן, וכשימלאו ימי אבלך, תוכלי להתפנות לחיים חדשים, בלי קייטי, עם כלבה אחרת. כלבה ולא כלב, ורצוי צעירה. זה ישפר מאוד את איכות חייה של בל-קשישא, ואולי גם את אריכות ימיה. כך מורים המחקרים.

אבל בינתיים, קייטי, אני פוקדת כמעט מדי יום את קיברך...את מושכת אותי אליך בחבלי קסם. גל ובן הגיעו אלי בדיוק בשלושים, ושלושתנו סחבנו המון אבנים בגוון בהיר ומילאנו את כל החללים שנשארו בין הסלעים הכהים שסאלח הניח על תל העפר מעליך. היה חם מאוד, ואנו נטפנו זיעה, אך הרגשנו כל-כך טוב שבנינו לך קבר לתפארת, ובראשו מתנוסס השלט "אחוזת קייטי, 2001-2014", שגל כתבה. בשבועיים שחלפו מאז הלכתי עוד ארבע פעמים, סחבתי כל פעם כ-20 אבנים, והשלמתי את המלאכה במו ידיי. מילאתי כל חלל, כל חור, חיזקתי כל אבן ואבן כדי שהסוסים הסקרניים לא יפרקו לי את המבנה הסימטרי והמרשים והתנים החמדניים לא יוכלו, חלילה, להגיע אליך...יש רק בעיה אחת: הסוסים אוכלים את השלט שלך! גיליתי שהקצוות מכורסמים ויום אחד ראיתי במו עיניי את קלאוד נוגסת מהשלט...אין ספק, קייטי, שאת ממשיכה לייצר אקשן גם אחרי מותך... 

בינינו, התכוננתי זמן רב למותך. ראיתי אותך יורדת בהדרגה בכושרך הגופני והמנטלי, מתקשה מאוד בתנועה, נושמת בכבדות בטיולינו ההולכים ומתקצרים ונתקפת לעיתים קרובות יותר ויותר בקוצר נשימה. במאי האחרון, ארבעה חודשים לפני מותך, עברת איזה אירוע שהפיל אותך לקרשים, רגע לפני נסיעתי לחו"ל. נפרדתי ממך, הייתי בטוחה שלא אמצא אותך כשאחזור, אבל נטלי הקוסמת החזירה אותך לתיפקוד כמעט מלא, ונשמתי לרווחה. אבל לא לזמן רב. ללא הרף רצו בראשי תסריטים על מותך, על קבורתך... מצאתי את עצמי מחפשת מקום לקיברך, אי שם בין הבוסתן לבין מערת-הפלמ"ח, שיהיה לי קרוב לבקרך. כל-פעם שנכנסתי הביתה בדקתי אם את נושמת...כל-כך חרדתי לך. כל לילה, בטרם לכתי לישון, נפרדתי ממך בליטוף ונשיקה, אולי בפעם האחרונה. ובבוקר כל-כך שמחתי לראותך מחייכת לקראתי ומכשכשת בעוז בזנבך...

ועם כל זאת, מותך בא לי פתע. ללא שום הכנה מוקדמת... אולי ההכנה המנטלית המודרגת למותך הקרוב היא שסייעה לי לתפקד בזמן אמת ללא דופי. לאורך כל השעות של גסיסתך פעלתי תוך שליטה עצמית וקור רוח מפתיע. אבל כשהכל נגמר, וחזרתי הביתה לאחר קבורתך – הכל נשבר בי. הריקנות שהותירה אינותך היכתה בי, ועיניה המחפשות של בל קרעו אותי לגזרים...

קייטי, אני לא כופה על עצמי להתאבל עליך. גם לא מנערת מעלי את המחשבות ואת השיחזורים המטרידים החוזרים ונשנים של שעותייך האחרונות. אני משתחררת לאט-לאט מהמועקה של גסיסתך, מזקקת בקצב שלי את הזיכרון החי, המאיר, המלהיב של חייך היפים כל-כך.

היי שלום, כלבתי הבלתי נשכחת, האהובה עד כלות, בת האלמוות.

* * * * * * *

במסגרת "היום ההפוך" שלנו, הפכנו את הקומזיץ הלילי במתחם הכבשים לאירוע המוקדש לזיכרה של קייטי, במקום בו היא קבורה.

בתום הארוחה  המסורתית "על האש" בתוספת תפוחי אדמה צלויים במדורה (שהיו מוצלחים במיוחד הפעם), הלכנו ל"יורטה", ובתוכה ישבנו לאור נרות (כי לא היה חשמל ביורטה) והעלינו זיכרונות מהכלבה האהובה.

זו הפעם הראשונה שדוידי מתקרב לקיברה של קייטי. עד עתה הוא נרתע מכך, וגם לא כל-כך יצא לנו להגיע לשם. אבל הפעם הוא נענה בשמחה להצעתי להקדיש את הבילוי הלילי לקייטי. זו הייתה הזדמנות פז לעבד איתו את האובדן.

לפני שנכנסנו ליורטה הארתי בפנס ממרחק את הקבר (שנמצא בתוך הגדרה של הסוסים וקשה מאוד לפתוח את השער) והוא התרשם מאוד.

נכנסנו לתוך היורטה החשוכה, השארנו את הדלת פתוחה כדי שיהיה אוויר, וגם קצת אור מהירח שהציץ מלמעלה. הדלקנו כמה נרות שבת ואת נר הנשמה שהבאנו וישבנו על המחצלת. לגמנו מהתה, שהיה חם וטעים.

מה מרגישים כשנמצאים כל-כך סמוך לקבר? שאלתי.

מתגעגעים, אמר דוידי.

למה?, שאלתי.

להנאות שהיו לנו איתה: הטיולים ביער, המרדפים אחרי הצבים, חטיפות האוכל שלה..את זוכרת שפעם יצאנו לרגע מהבית, והשארנו שקית עם ירקות על השולחן כי לא חששנו שיקרה משהו? וכשחזרנו מצאנו רק  שקית קרועה, ואין זכר לירקות...

אני נזכרת ומספרת איך קייטי הייתה עושה "סיבוב פחים" בכל רחבי הקיבוץ וחוזרת אחרי שעות הביתה. כן, אמרתי, היה לה כוח חיים אדיר, היא לא ויתרה על כלום עד הסוף, אפילו על חיפושי האוכל בפחים וממש סמוך מאוד למותה הגיעה בכוחות עצמה עד חדר-האוכל לחפש משהו לאכול...

בגלל זה כתבת את הסיפור שהיא נופלת לפח האשפה , אמר דויד תוך כדי התעסקות בנרות ועיניו נוצצות מאורם.

הזכרתי לדויד איך הוא פחד מכלבים, ובהדרגה קייטי הוציאה לו את הפחד.

אני זוכר איך היא העיפה אותי בטיול אחד, וזה החזיר לי את הפחד מהכלבים. פחדתי נורא מהגורים של בל שקפצו עלי, ולקחתי גדרות של תמה להגנה מפניהם, כשאני שם אותם לפני כמו מגינים.. בהדרגה הפסקתי לפחד מכלבים, ואני מתמלא בגאווה כשאני מצליח לכבוש כלב, אבל האמת היא שאני לא מתאמץ במיוחד, כי כלבים פשוט אוהבים אותי.

וזה בזכות קייטי ובל.

אנחנו עושים חשבון בן כמה הוא היה כשהיו לבל גורים ומגלים שבעצם דויד ובל נולדו באותה השנה והם בני אותו הגיל. אבל רק בהמלטה השנייה שלה, כשהוא היה בן חמש הוא שיחק עם הגורים ובנה את הקשר עם הכלבות.

ואיזו אימא נהדרת היא הייתה – אני אומרת.

ואיזה סבתא! מוסיף דויד.

ושנינו נזכרים בהנאה בטקס ניקוי האוזניים היומי של קייטי ובל, שנמשך ממש עד הסוף.

אני נזכרת בחיוך הנהדר שלה ובכשכוש הזנב העוצמתי, שדפק בעוז בריצפה...

אוי, הזנב שלה -  אומר דוידי, ומצטחק.

אני מספרת איך ממש בימיה האחרונים, עת ברח לה שתן בשוכבה על הריצפה, הייתה מכה בזנבה על השלולית והשתן ניתז לכל עבר ופגע גם בי.. לא כעסתי עליה, וזה אפילו הצחיק אותי – אני אומרת. ונזכרת איך הייתי עוזרת לקייטי לקום על רגליה, ודויד מצטרף לתיאור: קומי קיטי, קומי, חת שתים – הופ! יופי, עשינו את זה! וכולנו שמחים...

ומה מרגישים עכשיו? שאלתי. 

עצוב שהיא איננה. אני מתגעגע אליה. אמר דויד. זהו, אפשר ללכת. הנרות נגמרו.

תם הטקס.

אספנו הכל, יצאנו מהיורטה,  הארנו שוב את הקבר, והירח המלא האיר את הסוסים שמסתובבים בחצר, וניגשים מדי פעם לקבר, ואפילו נוגסים מהשלט המתנוסס עליו עם הכתובת "אחוזת קייטי".

זה ממש אירוני, אמר דויד.

אותי זה דווקא משעשע, אמרתי, ואפילו יש בזה משהו יפה לראות את החיים המתרחשים סביב מקום מנוחתה של קייטי.

בדרך הביתה ניגשנו לעוד רגע קט לראות את הקבר ממש-ממש מקרוב, מאחורי הגדר התוחמת את חצר-הסוסים, שהקבר צמוד אליה. קלאוד הסקרנית ניגשה לגדר, הוציאה אלינו את ראשה ואנחנו ליטפנו אותה.

שלום קלאוד, שלום קייטי, אמרנו ונסענו לדרכנו.

מחר, אם יהיה לנו זמן, נחזור להתקין שלט ממתכת, שאותו הסוסים לא יוכלו לאכול. 

כי קייטי, כמו קייטי,  ממשיכה לייצר אקשן גם אחרי מותה....