(נכתב בדמעות יממה לאחר מותה של בל).
בלוש, נסיכה שלי.
אחת-עשרה שנים תמימות חיית לך בצילה הענק של אימך, קייטי המלכה, ושבעת רוב נחת, שמחה והנאות מחיים מלאים ועשירים.
והנה, כשקייטי הלכה לעולמה ונותרת יחידה בשטח, יכולת לכבוש את העולם ולהיות המלכה
אבל את בחרת בדרך אחרת – דרך האבדון. חצי שנה ניסית להתמודד עם האובדן, ולא יכולת לו. וכמו הפסקת להילחם על החיים האלה, שאין בהם עוד טעם עבורך.
בל, את חידת מותך איש לא יוכל לעולם לפתור. אפשר רק להעלות השערות, למצוא הסברים ולבנות סיפור. זה מה שאני מנסה לעשות, ברשותך – לבנות לעצמי את סיפור חייך ומותך אחרי קייטי, על מנת לארגן את עצמי מחדש לחיים בלעדיך...
נלך, אפוא, צעד-צעד ונשחזר מה בדיוק קרה, ואולי מתוך התיאור הזה יצוץ איזה הסבר טוב.
את היית נוכחת על הדשא כשקייטי קרסה, נפלה בקצה הדשא ליד קיר הבניין , פירפרה, התעוותה והתחילה את הגסיסה שלה. גם כשהכנסתי אותה הביתה והיא שכבה על השמיכות במשך 20 שעות וגוועה לאיטה היית נוכחת בבית, ראית והרחת הכל. אני זוכרת שמתי שהוא ניגשת אליה, ריחרחת אותה היטב לאורך גופה ואחר הלכת הצידה ולא ניגשת אליה יותר עד שפיניתי אותה מהבית מתה. רק בלילה, כשנשכבתי לצידה של קייטי המיוסרת, נשכבת את לאורך גבי וכך ישנו כולנו עד הבוקר. אני משוכנעת שהריח של אימך הגוססת הסביר לך בדיוק את מצבה. את ריח המוות אני מכירה ממות אבי. אי אפשר לפספס אותו....
האם אותו ריח עלה בזיכרונך בימים האחרונים לחייך, כאשר מכל הדשא הגדול שעליו רבצת מדי יום שעות ארוכות בחרת לשכב דווקא באותו שקע בין הדשא לקיר הבניין בו קרסה אימך? האם ניסית לומר לי משהו?
נחזור לשחזור המאורעות לאחר מותה של קייטי.
כחודשיים היית שרויה בדיכאון עמוק. היית עצובה מאוד, כבויה והתיאבון שלך, שהיה תמיד מעל ומעבר לנדרש, החל מאוד לרדת.
הליכתך, שהייתה גם קודם קשה לך, נעשתה כבדה. ופעם-פעמיים במהלך הטיולים היומיים נאלצת לשכב לנוח. תכיפות המנוחות שלקחת לך בדרך הלכה וגברה, כושרך הלך וירד...
החלטתי להביא לך כלב כדי לרפא אותך מבדידותך, והתלבטתי מה הכי יתאים לך – זכר, נקבה, גור, בוגר, גזעי, מעורב, גדול, קטן.....התייעצתי עם מומחית לכלבים והיא יעצה לי להמתין חודשיים-שלושה כדי שתעכלי את הצער (וגם אני) לפני שתצטרכי להתמודד עם אתגר חדש. וממילא עמדתי לנסוע לחו"ל, ולחזור בתום כשלושה חודשים ממות קייטי. בנוסף היא המליצה על נקבה צעירה ולא גדולה, מתוך מחשבה גם עלי.
התחלתי לחפש גורה בשבילך, שתשמח אותך ותמריץ אותך לחיים חדשים. בחרתי בגורה מסוג שלטי, (הזכור לי לטוב ממיני כלבתי משכבר הימים, שגידלתי עם ילדיי), וחיכיתי שהיא תגדל. זה לקח חודשיים תמימים, ובינתיים מצבך הלך והידרדר. גילינו שקרעת כליל את הרצועה הצולבת בברך האחורית וניתחנו אותך מתוך תקווה שתוכלי שוב ללכת בצורה סבירה. הניתוח הצליח, אבל אז הפסקת לאכול, רזית מאוד ובבדיקות שעשינו לך התגלה שאת סובלת מאולקוס...נתנו לך מיני תרופות להגנה על הקיבה ולעידוד התיאבון שקצת עזרו, אבל לא יותר מדי. כשהבאתי לך סוף-סוף את הגורה, כבר היית חצי בל...אבל הגורה עוררה לך את התיאבון וטרפת כמה שניצלים ביום ופולקעס, ואני הייתי מאושרת: הכלבה אוכלת! נראית לי שמחה עם הגורה הקופצנית הזאת, שביומיים הראשונים דחית אותה וגירשת מקרבתך, אבל מהר מאוד קיבלת אותה והנחת לה לתקוף אותך, לקפוץ עליך ואפילו לישון לצידך...חשבתי שמצאתי את הפיתרון הנכון למצבך ונצא יחדיו לדרך חדשה. אבל לך היו תוכניות אחרות...
שוב הפסקת לאכול, והפעם באופן סופי ומוחלט. שביתת רעב מלאה! לא שניצל, לא חלבה, לא ופל מצופה ולא פסטרמה – שום כלום כלום!
רק מים שתית וגם זאת בקושי הולך וגובר – משהו בפה הפריע לך, ומדי פעם עשית תנועות של הקאה שלא הוציאו כלום...
ואז באו פצעי הלחץ ברגליים...וזה כבר היה נורא – הנוזל הדמי שיצא לך משם והריח...הריח הנורא הזה של המוות שהיכה באפי...עשיתי לך שטיפות עם מי מלח, כפי שהורה לי הווטרינר לעשות, אבל הפצע ברגל גדל בקצב מחריד ונראה נורא..סיכמתי איתו ביום חמישי בערב שלמחרת אביא אותך אליו ונחליט מה הלאה.
ואז לילך התקשרה ושאלה אם היא וגל יכולות לבוא למחרת לראות את הגורה ואותך. הסברתי לה את מצבך וסיכמנו שהן תיסענה איתנו לווטרינר...
בלילה לא יכולתי לישון. חששתי שלא תגיעי לבוקר. כבר לא היה לך כוח לצעוק, רק הוצאת יבבות חלושות מדי פעם. כמה סבל היה בהן! הרצתי בראשי תסריטים מה יהיה מחר. התסריט המוביל היה שאנחנו מחליטים להרדים אותך...
גל ולילך באו בבוקר, וחטפו שוק למראך...נסענו ליקנעם איתך, זיו הווטרינר ראה אותך ולא האמין למראה עיניו....הוא בקושי זיהה אותך. שמנו אותך על המשקל – 22 ק"ג! ירדת בחודש האחרון בעוד ארבעה ק"ג ובסך הכל הפסדת מאז מותה של קייטי עשרה ק"ג שזהו שליש ממשקלך! נשארת קטנה כל-כך וכולך רק עור ועצמות!
הוא בדק אותך ביסודיות, וגילה שיש לך חום ועוד פצעי לחץ גם ברגל השנייה ופצע גדול בלשון, אנמיה חזקה מאוד ועדות לדלקת משמעותית. הכל העיד על מצב של קריסת מערכות כללית....בקיצור, בלי שלי, התמונה שהתגלתה אמרה רק דבר אחד: צריך לגאול אותך מייסוריך ללא דיחוי.
וכך עשינו. נפרדנו ממך לנצח והחזרנו אותך הביתה בשקית...
קברנו אותך ליד קייטי, צמוד-צמוד, וחיברנו את הקברים באבן אחת גדולה ואבנים קטנות סביבה. אחוזת קייטי הושלמה...
ואת יודעת מה? מינקה, הגורה שלנו, אפילו לא מחפשת אותך. את לא חסרה לה כי למעשה לא היית שם בשבילה...כמה חבל שהתוכנית שלי לא יצאה מהכוח אל הפועל. ואני כל-כך האמנתי שהגורה הזאת תחזיר אותך לחיים ונוכל לשוב ולטייל, והשמחה תשוב למעוננו...
אז תאמרי לי את, בלי שלי – האם כל הסיפור הזה לא אומר דבר אחד מפורש: ללא קייטי את בחרת במוות ולא בחיים?
הרי זה לא הגיוני שכלבה בריאה, שמנמונת, עם תיאבון בריא ושמחת חיים שמתנהגת כמו ילדה קטנה חרף גילה המתקדם תקרוס כך ללא סיבה נראית לעין!
נכון, בחודשים האחרונים לחייה של קייטי הייתי כל כך ממוקדת בה שלא כל-כך שמתי לב אליך, אבל לא הייתה שום סיבה לדאוג לך חוץ מהליכתך שהלכה ונחלשה מפאת גילך וחולשת המפרקים המוכרת לי ממזמן! בגלל זה לא מתים תוך מספר חודשים! יגידו: הזקנה קפצה עליך? אולי, אבל את לא היית כל-כך זקנה, וגם הזיקנה לא קופצת כך פתאום ללא סיבה!
מכל זה אני מסיקה שההסבר המשכנע ביותר למה שקרה הוא האובדן של קייטי שלא עמדת בו מבחינה נפשית וכתוצאה מכך התפתחו להן כל המחלות הפיזיות שאכלו את גופך מבפנים.
אולי היו גם כמה טעויות רפואיות בדרך, ואולי אפילו איחרתי בהבאת הגורה, אבל בגדול נראה לי שעשינו כל מה שניתן היה כדי להוציא אותך מההידרדרות הגופנית, וללא הצלחה. כי הנפש היא שהכריעה מראשיתו של דבר ועד סופו את כפות המאזניים.
אז מה נותר לי לעשות עכשיו, כשאת כבר לא איתי, בל האהובה שלי?
לבקש את סליחתך על התעקשותי להחזיקך בחיים גם כשלא מצאת בהם עוד טעם?
על הסבל שגרמתי לך כשסחבתי אותך בעל כורחך החוצה לדשא או לחצר לעשות פיפי או קאקי?
על שניסיתי להתעלם מקריאותייך לעזרתי בשעות הקטנות של הלילה כשלא היה לי עוד כוח לעזור לך ונאלצתי לשמור על עצמי?
על הכדורים האינסופיים שדחפתי לתוך פיך שוב ושוב עד אשר בלעת אותם?
את הרי יודעת שעשיתי הכל אך ורק לטובתך, ולכן קיבלת באהבה ובאמון את כל הטיפולים שלי, גם הכואבים והלא נעימים לך. ועל כך אני מודה לך.
ואני מודה לך על כל שעות האושר שהענקת לי באחת עשרה וחצי שנותייך עלי אדמות.
את היית הכלבה שתמיד רציתי: גדולה, שחורה וכל-כך נאמנה! צמודי קראתי לך, כי היית צמודה אלי כל חייך, אולי כי נולדת לי על הברכיים ואולי בשל אופייך הנאמן.
צר לי כל-כך שלא יכולנו ליהנות משנתיים-שלוש של חיים טובים ומאושרים של יחד, את ואני עם מינקה המקסימה שמתאימה כל-כך להשלים את השלישייה שהורגלנו לחיות בה אחת-עשרה שנים.
אבל את יודעת מה, בל אהובה שלי - העובדה המצערת כל-כך שלא יכולת להמשיך לחיות ללא אימך לצידך מעצימה את העובדה המשמעותית הרבה יותר של הקשר המיוחד והאמיץ שהיה ביניכן.
עובדת חיים שמסומלת באבן המחברת את קבריכן למצבה חיה אחת.
נוחי בשלום על משכבך לצד אימך המנוחה, בל אהובה שלי.