יומיים אחרי שהתפזר העשן מהמפגש הלוהט של קבוצת "נחשול" (נעל"ה הראשונה שלי), צלצל הטלפון שלי ועל הקו הייתה נטשה מקבוצת "סער". שולה, מה שלומך? אני מתקשרת כי אנחנו רוצים לעשות מפגש של הקבוצה שלנו אצלך. אפשר? מה קרה, שאלתי. שמעתם מנחשול על המפגש שלהם וגם אתם רוצים? לא, מה פתאום, בכלל לא ידענו עליהם. אנחנו כבר חושבים על המפגש שלנו הרבה זמן, ויש אנשים שרוצים לבוא במיוחד מחו"ל,,,אבל לכבוד מה?, הקשיתי. מה זאת אומרת, לכבוד עשרים שנה מאז התחלנו את נעל"ה!
טוב. אמרתי. אין בעיה. אני כבר מנוסה והכל אצלי מתקתק כמו שעון. רק תגידי תאריך - ובואו!ואכן, כך היה.
באמצע ספטמבר, רגע לפני ראש השנה, הגיעו אלי כמעט כולם. גם החבר'ה שחיים באירופה הגיעו במיוחד למפגש. האמריקאים ויתרו על התענוג. חבל!
והיה מרגש, והיה שמח, והיה פשוט נהדר! נפגשנו, התחבקנו, דמענו, צחקנו, סיפרנו, ראינו מצגת ונזכרנו, ואכלנו ושתינו (ועוד איך שתינו!!!), ולא יכולנו להיפרד...עד ארבע בבוקר עוד ישבו חבר'ה ושרו שירים רוסיים שאני כל כך אוהבת, ודיברו ולא נתנו לזה להיגמר...
ואני, מה? מרוב התרגשות ואושר לא הרגשתי כלל את המאמץ שהיה כרוך בהפקת האירוע הזה. פשוט עפתי, ריחפתי, זרמתי בשטף הזה וכמעט התפוצצתי מרוב סיפוק וגאווה על אנשים צעירים אלה, ישראלים לכל דבר, שבגרו ולמדו ובנו משפחות ולכל ילדיהם יש שמות עבריים... אוהבים איש את רעהו ואת המקום הזה בו חיו שלוש שנים של נעורים, של יחד, של התערות בתרבות, בשפה ובנופים זרים כל כך שהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. כל כך מרגש לדעת איזה חלק מכריע יש לי בכל התהליך הזה...וואו!!! הלב מתפוצץ מגאווה, מאהבה, ממלאות!
וזה מה שכתבתי לכבוד המאורע, "קטע יפה של שולה":
ברכה
לסער/ אחרי 20 שנה/ 15/9/2017
ל"סער"
היקרים לי כל-כך שלום וברכה,
הנה אנו שוב נפגשים
בבריכה
לחגוג עשרים שנה מאז
התחיל הכל
להיפגש, לשמוח,
להיזכר ולאכול.
כולם נקבצו ובאו לך,
משמר-העמק מקרוב ומרחוק
לספר ולשמוע , להתרגש
ולצחוק.
ההתחלה הייתה קשה,
ללא שפה וללא מילים
המוסדניקים מי"א
מרביצים ומקללים
אורלי ושולה קשוחים
ומתוחים
במקום להסביר ולהבין,
רק מצווים ומתווכחים,
הימים בבית הספר
ארוכים ומתישים
אין מה לאכול, כולם רעבים
וחלשים...
יש משפחות מארחות
מהקיבוץ שלעזור מאוד רוצות
להעניק בית חם לכל מי
שרוצה ממש מתאמצות,
אך כידוע ,יותר
משהעגל רוצה לינוק הפרה להניק רוצה
ורוב החבר'ה מעדיפים
להישאר בקבוצה.
ובקיץ נוסעים הביתה
להורים, למשפחה ולחברים
ואחרי חודשיים של התאווררות
ארצה חוזרים
לשנה השנייה, בה את
בית בירם בסערה כובשים
וקורעים את התחת
בלימודים הקשים,
ויש גם השלמות
למוזיקנטים המוכשרים בקונסבטוריון
וחוג דרמה לחמש
יחידות עם ליאוניד, בו עושים תיאטרון,
אבל מסתבר שמוצאים
זמן גם לשטויות נעורים
ועל עישון מריחואנה חלקכם
לא מוותרים,
וגורמים לסערה גדולה,
ובירורים והרחקות
מנהלת נעל"ה
בתמונה ואינספור שיחות....
אבל גם זה עבר
והלימודים הקשים השכיחו הכל
חוץ מדבר אחד: כל
הזמן רוצים לאכול!
כבר ניסינו הכל, טונות
של סנדביצ'ים, מנה חמה וחמגשיות,
אבל החבר'ה תמיד
רעבים וטורפים הכל כמו חיות.
מזל שיש גדנ"ע
בבית הספר וטיולים ומסעות
אז חוזרים קצת לפרופורציות
ונהנים מהמראות
במסע המפרך במכתשים עם רגעיו היפים
וגם בשבוע
הגדנ"ע בשדה בוקר די מתעייפים
וטיול שנתי אחד עם
חוויות נהדרות בגולן ובגליל
וסמינר על אהבה ומין
וזוגיות, כפי שמחייב הגיל
וערב תיאטרון רוסי אחד יפה ומיוחד
עם שלושה מחזות של
צ'כוב וליאוניד אחד,
וסמינרים וערבי
"קפה תרבות" ושיחות בכמויות
למי בכלל נשאר פה זמן לעשות שטויות?
אין מה לדבר, השנה
השנייה הייתה מאוד מוצלחת,
וקבוצת
"סער" גרמה לכל רואיה הרבה גאווה ונחת!
שנת י"ב התנפלה בכל אתגריה עלינו ועליכם –
לימודים אינטנסיביים
לבגרות ללא רחם,
לימודים למבחן
הפסיכומטרי הכל- כך גורלי,
תהליך ההתאזרחות
שבסופו קבלת תעודת הזהות הישראלית,
ביקור ראשון שבו הכל כלול בלשכת הגיוס
וחוג דרמה וחדר כושר –
איזה לו"ז עמוס!
וכמה טוב שבין לבין
קיבלתם אישור מיוחד ויוצא מהכלל
לבלות כמו שאתם הכי
אוהבים בסופי שבוע בטרמינל!
והיה גם מסע ארוך
בנגב ובאילת עם כל י"ב מהריאלי,
בו השתתפתי והייתי
חלק מחוויה לא נורמאלית -
מסע של נוער איכותי
שיודע ואוהב לטייל
ולעשות אהבה עם ארץ ישראל.
אך גולת הכותרת, ללא
ספק, היא ההצגה הגדולה
שהעלה חוג הדרמה המלהיב
עם הקבוצה כולה
וביום השואה הוזמן הקיבוץ
כולו והאזור לחזות ב"החקירה",
אשר זיכתה את קבוצת
"סער" בכל הכבוד וההוקרה.
ואחרי זה רק נשאר
לעמוד בכבוד בכל בחינות הבגרות,
ועל מימון פרויקט
הסיום בו בחרתם לקחת אחריות
ולהתכונן למסיבת הסיום
הגדולה עם כל המשפחות
אלו שכבר חיות בארץ ואלו
שבקיבוץ מארחות,
ואחרון-אחרון חביב –
זלילה במסעדה רוסית עם אלכוהול לרוב
שזרק ללא רחם כמה
מטובי החבר'ה שלנו לרחוב....
בתום שלוש שנים של
פרויקט מיוחד במסגרת נעל"ה
צריך להודות, עם כל
הצניעות ועם יד על הלב
שבמשימה הלימודית
עמדתם כולכם בכבוד, הודות לריאלי
אך ההשתלבות בשומריה
הוכחה כשאיפה בהחלט לא ריאלית,
אבל ברמה הקבוצתית
הייתם דוגמה ומופת
למה שחינוך נכון וטוב
יכול לתת.
תם לו פרויקט
נעל"ה, וכולם לדרכם יוצאים,
אלה שלא הולכים
להוריהם, בקיבוץ בית חם מוצאים,
ומתחיל פרק הצבא,
השער הראשי להשתלבות בישראל
אותו כולכם עברתם בביטחה
ובשלום, תודה לאל!
עשרים שנה עברו מאז
כל אותם דברים
כולכם כבר בני-בית
בעולם או בישראל כאנשים בוגרים
ורק הזיכרונות ההם
מימי נעוריכם כאן, בשומריה
יעידו: היה טוב, היה
כדאי, וטוב שכך היה!
בגאווה, באהבה ובתחושת קירבה –
שולה אפרת