מזה 12 שנים צועדים אזרחים מכל שכבות הציבור בשביל ישראל לזכר חללי צה"ל כולם מתוך התמקדות בחללי אסון המסוקים. את הצעדה הזאת יזמו רעיה ויוסי אפנר, הוריו של סמ"ר אבי אפנר שנפל עם 72 חבריו באסון המסוקים לפני 21 שנים (ב 4 בפברואר 1997).
לפני מספר שנים הצטרפתי פעמיים למסע הזה, כל פעם ליום אחד, ונשביתי בקיסמו המיוחד.
מתוך היכרותי הקרובה עם רעיה במסגרת לימודנו המשותף במדרשה באורנים בקורס "יוצרות ניגון", היה לי צורך עז לקחת השנה חלק במסע הזה, וצעדתי בו יומיים. ביום הראשון לקחתי איתי את דוד (דוד המלך, כפי שאני קוראת לו). הלכנו מכוכב הירדן לגשר הישנה. למרות היום הלוהט שנחת עלינו, נהנינו מאוד מהדרך, מהנופים, מהמפגש עם ההולכים בשביל (כולל כמה הולכי על ארבע...) ומהאווירה המיוחדת השורה בכל צעד ושעל בו.
ולכן עשיתי מאמץ לקחת חלק ביום האחרון של המסע. דווקא ביום האחרון המסיים את כל המסע במקום התרחשות האסון - אנדרטת הזיכרון ליד שאר-ישוב, ודווקא בשנת ה-70 למדינה.
הצעתי לחברותיי לקורס, לאה ועינת מקיבוץ ברעם, לבוא איתי והן נענו בשמחה. ובבוקרו של היום ה-42 למסע התייצבנו שלושתנו עם עוד כמאה ומשהו צועדים במעגל הבוקר לרגלי האריה השואג. אווירת הסיום הרטיטה את האוויר בשמחה מהולה בעצב, כש"חבורת השביל" - החבר'ה שעשו את כל הדרך - מפליאה בהתלהבותה. ורעיה...רעיה הנהדרת, האם השכולה, הלביאה הבלתי נגמרת, מנהלת את טקס הבוקר האחרון בשביל בשנה זו. קוראת כמדי יום את שמות הנופלים שהיום הולכים לזיכרם, ואומרת את בירכת הדרך.
ויוצאים לדרך. הולכים לכפר-יובל. שם שומעים מפי אחד מבני הישוב על הכפר הצפוני הזה, שגרעינו הוא עולים מקוצ'ין שבהודו, שידע ימים קשים ששיאם היה בהתקפת המחבלים הקטלנית שאירעה בו בשנת 1975, ולימים צמח והיה לישוב משגשג ושובה-לב. וממשיכים לקיבוץ מעין-ברוך, בו מקיימים את הסדנה היומית שהפעם מוקדשת לסיום ופרידה. יושבים במעגלים קטנים במכוון עם אנשים שלא היכרנו קודם, ודנים בשני טקסטים, עתיק ובן-זמננו, שמאירים מפגש אקראי שיש בו סיפור ומשמעות שצריך לגלות ולפרש. שיח אקראי שמפגיש אנשים מזדמנים ומחבר ביניהם לשעה קלה - מפגש מעניין, מפרה, מפתיע, בבחינת המעט המחזיק את המרובה.
ממשיכים ללכת עד למתחם המסעדות והחנויות בצומת מעין-ברוך לצורך התארגנות לקטע האחרון במסע - הדרך בואכה האנדרטה. שעת צהרים, חם מאוד בחוץ, אבל על חופו המוצל והקריר של החצבני דווקא נעים וקריר. ומכיוון שהוחלט כאן ועכשיו לנסוע את הקטע האחרון באוטובוסים במקום לצעוד כחום היום, החבר'ה נופשים - יש ההולכים להתפנק במסעדות ובבתי הקפה שבמתחם, יש הטובלים במים הקרים, ויש אשר רובצים להנאתם על הדשא הירוק...
תחושה של סוף מסע באוויר המהביל בצהרי היום...
והנה מגיעים לסוף הדרך - לאנדרטה. כבר ביקרתי לא אחת באנדרטה המצמררת הזאת, אבל הפעם חוויתי אותה באופן שונה.
התחלנו בסיפורו של שאול, אב שכול, על האסון ועל תולדות הקמת האנדרטה. המשכנו בסיור במיתחם כולו הגדול והמושקע, שמענו את סיפורו גם מפי יוסי ורעיה, אשר יזמו את הקמת האנדרטה ושוקדים על תחזוקתה כמקום פעיל, נושם וחי: החל באתר המאולתר שהוקם מיד לאחר האסון בתוך הנחל בו נפל אחד המסוקים, בצורת 73 אבני נחל עליהן חרותים שמות הנופלים, אשר ניתלו על העצים; המשך באנדרטה המעוצבת בצורת מסוק, עם האבן הענקית בזנבו, עליה חרות סיפור האסון, ומשם נמתח גוף המסוק בצורת תעלת מים הזורמים אל הנחל, ובראשו בריכת מים עגולה בה משוקעות 73 אבנים שחורות עם השמות החרותים בלבן על כל אבן, וקרני הפלופלור יוצאות מהעיגול בשורות ישרות של אבני גיר גליליות בגודל אדם, 73 במספר, ללא שם, כאשר כל אחת מיוחדת ושונה, מייצגת חלל אחד. ומסביב הכל עטוף בדשא ירוק, וצמחיית גן עשירה... אתר כל-כך מושקע, מרשים ומיוחד!
בתום הסיור התייצבנו כל ההולכים במסע על שפת הבריכה העגולה לטקס סיום המסע. נושאים דברים, שרים, מחזקים ומתחזקים. בקטע אחד של הטקס רעיה נעמדה לידי. מישהו מדבר, ואני קולטת שהיא מתייפחת...אני מחבקת אותה, היא מחזירה לי חיבוק, וכך אנו עומדות חבוקות ומאזינות לדובר. ומשהו עמוק מאוד, אמיתי ורוגש זורם בינינו, יוצר ניגון ללא אומר... רגע אחר כך היא עוברת לעמדת הפיקוד, תופסת את המיקרופון ומנהלת את הטקס עד תומו, עניינית, סמכותית, מפקדת.
ואני משתאה: רעיה ויוסי, הורים שכולים שאיבדו את היקר להם מכל - אילה אנשים! אילו תעצומות נפש! מאחוריהם 42 ימים של מסע מפרך ומתיש מקצה הארץ עד קצה, אותו צעדו במו רגליהם בחום ובקור, בגשם ובשרב, ברוח ובקרה, בהר ובגיא, אנשים לא צעירים שלאורך כל הדרך הזאת מובילים ומארגנים ומנהלים ודואגים לכל דבר ולכל פרט ולכל אחד מהצועדים אותם הם מכירים, מוקירים ואוהבים - וואוו!!!! בגופם ובנפשם נושאים את הזיכרון של המת שלהם ושל חבריו, זיכרון שכולו חיים ואהבת אדם, ואהבת הארץ ותקווה לא נגמרת...אין. אין מילים. רק השתאות שאין לה שיעור ומקור להשראה.
תם לו עוד מסע של זיכרון, של לימוד, של חשיבה וצמיחה, מפגש של אהבה עם נופי הארץ ותושביה - מ ס ע ש ל ח י י ם . ולתפארת מדינת ישראל!