הצגתי את מינקה שלי כבר בלא מעט תערוכות - רובן של המועדון (כלבי רועים) ומיעוטן בינלאומיות. אני מודה באשמה: נכנסתי לאמביציה להשיג את תואר "אלופת ישראל". למה? אולי כי אני טיפוס תחרותי מטבעי, אולי מתוך היענות ללחץ המתון שהפעיל עלי המגדל של מינקה, ואולי כי יש משהו בתערוכות האלו שמהלך עלי איזה קסם...
מינקה שלי בת שנתיים ורבע, וכבר זכתה בכמה וכמה תארים, שני גביעים, ושלושה "סאסים" (מועמדת לאליפות) - מה שהביא אותה למעמד הנכסף של אלופת ישראל!
מעכשיו היא לא רק יפה ואלופה בעיניי - יש לה תעודה שהיא כזאת! וזאת, מה לעשות, גאווה גדולה!
ושלא יחשוב איש שיש בתשוקה הזאת שלי להציג אותה בתערוכות ולגרוף תארים משום התעללות בכלבה - ממש לא!
הכלבונת הזאת נהנית מכל רגע! היא כל-כך אוהבת לפגוש כלבים, ואנשים, ובעיקר ילדים, וכל אלה מזדמנים לה יום שלם ללא הגבלה! שלא כמו רוב הכלבים הסגורים בכלובים, מינקה צמודה כל הזמן אלי. אני מטיילת איתה בשטח התערוכה ומפגישה אותה עם כלבים שונים ומשונים,או יושבת איתה בצל, מסרקת אותה בלי סוף ומלטפת, ומלטפת...וכל אחד שעובר על ידנו ניגש אליה, מתפעל מיופייה ומידידותה ומבקש רשות ללטף אותה - והיא ממש מאושרת! לו הייתה מבינה מה אומרים עליה האנשים - היא ודאי הייתה מתפוצצת מרוב גאווה, ממש כמוני. אבל היא לבטח מרגישה את האהבה הענקית המורעפת עליה, כי היא לא נחה לרגע, פתוחה לקלוט את הקולות, הריחות והמראות סביבה. רק בסוף היום הארוך והמתיש, כשאנחנו מגיעות הביתה, היא נופלת שדודה על מרבצה וצוללת אל השינה....
ומהיום - שנת אלופה.