הכל הלך לפי הספר: התיזמון, הייחום, ההרבעות, ההיריון. ההמלטה הייתה קשה, אבל כצפוי. בסופה
נשארנו עם שתי גורות חיות וזכר אחד מת. אחת שחורה ואחת צהובה, רק לבחור את מי
ביניהן להשאיר לנו לגידול...ולא להסתבך עם מכירת גורים...ממש לפי הזמנה!
אז מה ולמה השתבש לנו?
...הכל-הכל היה מוכן
לאירוע השיא של השנה: ההמלטה של מינקה!
זכר משובח? היה: שב האגדי מהכלבייה המקומית שלנו.
הייחום באמצע יולי, והמלטה צפויה בראשית הסתיו - עונה אידיאלית לגידול
גורים, היה? היה.
שתי הרבעות בתאריכים הנכונים מאובטחות בידיה האמונות של רב-האמנית אינה
סימקין? היו.
ארגז המלטה חדש ומהוקצע מעץ חדש, מתוצרת הנגרייה שלנו על פי שרטוט שלי,
היה!
מרפסת עם שתי מלונות – אחת מעץ ואחת מפלסטיק - נקיות ומוכנות לקלוט את
הכלבה וגוריה אם תחפוץ בהן? היו.
חצר מגודרת ונקייה מעלים ועשבים וכל מיני לכלוכים שהצטברו בה במשך הקיץ?
הייתה.
גם הספירה התבררה כמדויקת במיוחד: בערבו של היום ה-61, ליל שמחת תורה, החלה מינקה ללחוץ...
הזעקתי מיד את אופיר פז, המגדל עתיר הניסיון של הכלבים בקיבוץ והבעלים של
שב, ואת פאטו, שאוהבת את מינקה במיוחד ועושה לה בייבי-סיטר כשאני נוסעת ליותר מיום אחד מהקיבוץ.
הגורה הראשונה, שהחלה לצאת עם רגליה האחוריות (לידת עכוז), נשלפה בעזרת
אופיר, שהכאיב לכלבה מאוד והיא נשכה אותי ופצעה את ידי כשאחזתי בראשה לא די
בכוח... גורה גדולה צהובה, ממש כמו מינקה, שהחלה מיד לינוק ועוררה את הצירים
הבאים.
לאחר כשעה הוצאה הגורה השנייה, שוב בלידת עכוז, בידי הזהב של אופיר –
גורה יותר קטנה מהראשונה, שחורה לגמרי. גם היא החלה לינוק.
ומינקה המשיכה ללחוץ. אופיר אמר שהוא מרגיש עוד גור אבל מונח רחוק, במעלה
הבטן. וייקח לה זמן להוציא אותו..
ישבנו שלושתנו, נהנים מהגורות היונקות, עוקבים אחר הלחיצות של מינקה,
מפטפטים ושותים קפה. תהיתי כמה זמן יכול גור להחזיק מעמד ולשרוד בדרך הארוכה החוצה,
אבל אופיר לא התלהב להזעיק וטרינר כי הוא מתנגד לניתוח קיסרי – פתרון שללא ספק
יבחר לבצע כל וטרינר. נחכה, ניתן לה להוציא אותו בכוחות עצמה, וכשהוא יתחיל לצאת
אמשוך אותו, אמר. והלך לו לביתו, לאכול משהו, והבטיח לחזור אחרי כשעה או קודם, אם
יהיה בכך צורך.
פאטו ואני נשארנו עם מינקה המתאמצת ללא הפסקה והגורות היונקות בחיקה...וחיכינו.
עבר קצת זמן וגם פאטו הלכה לה. לקראת 12 בלילה נשברתי וקראתי לאופיר
שיראה מה המצב ויגיד מה לעשות.
הכלבה קמה מדי פעם מריבצה, הסתובבה בחדר כשהיא מתקפלת ולוחצת ואפילו
הקיאה משהו בצבע כהה (שאופיר אמר שאלו השיליות של הגורות שהיא אכלה), וגם הוציאה
פעמיים קול משונה. ללא ספק היה לה מאוד לא נוח במצב הזה...
כשאופיר הגיע הוא ראה אותה עומדת מקופלת, בדק וראה שאין שום סימן של גור
שמתקרב לפתח, בדק שוב את כל הבטן וטען שעכשיו הוא לא מרגיש שום כלום וכנראה הלחיצות הללו
מבטאות צורך להוציא שרידי שיליות או כל מיני שאריות מההמלטה. הוא הניח את הכלבה
והגורות בתוך מלונת האיגלו בטענה שהן צריכות מקום סגור, שקט וחשוך, כיבה את כל
האורות, אמר שבטוח אין עוד גור, הוא הולך
לישון ואם אזדקק לו, להתקשר רק לטלפון של הבית, כי את הנייד הוא משתיק....והלך.
נותרתי לבדי, עם מינקה הלוחצת כאילו על ריק, שתי גורות מצייצות, ואני
מתפוצצת מדאגה נוכח הלילה שמחכה לנו.
כל שעה התעוררתי מהנים-לא-נים שלי וקפצתי לראות מה קורה עם האם
וגורותיה...היא העבירה את הגורות לארגז הפתוח, שם היה לה כנראה יותר אוויר. כל
הזמן המשיכה ללחוץ וללחוץ, נאנקה, קמה, הלכה, התקפלה, אפילו הוציאה עוד נהמת כאב,
וחזרה לארגז לבנותיה המצייצות לקראתה... בחמש לפנות בוקר היא עוד לחצה... בדקתי את
פתח היציאה וגיליתי גוש שחור בפתח...זה גור! חי? מת? צילצלתי לאופיר. הטלפון בביתו
נטרק שלוש פעמים. הנייד שלו צילצל ללא מענה...צילצלתי שוב ושוב לבית עד שהורם
הטלפון:
-
אופיר, יש משהו
בפתח, נראה כמו התחלה של גור, בוא מהר! זעקתי.
מבחינתי עבר נצח עד שהוא בא...בדק ואמר: כן, זה גור והפעם עם
הראש...והתחיל בפעולת החילוץ. הכלבה שיתפה פעולה, הפעם מבלי לנשוך אותי...הגור,
זכר צהוב גדול, יצא ללא רוח חיים...מת מהלחץ הממושך? היא לא הצליחה להוציאו כי כבר
היה מת?...לעולם לא נדע.
אופיר הלך לו, מינקה חזרה לארגז לגורותיה, משוחררת מכל לחץ, ואני הלכתי
עוד קצת לישון...
היום החדש עבר בנעימים. מינקה טיפלה בגורותיה למופת – ליקקה אותן, ניקתה,
דחפה אותן אל הפטמות, ולא קמה מהארגז לרגע. הגשתי לה מים וקצת אוכל לארגז, ליטפתי
אותה ואת הגורות, ולא זזתי מהבית, אלא לקפיצות קצרות דחופות.
צילמתי את השלישייה, הודעתי לבני משפחתי ולכל העולם על ההמלטה, והכל נראה
טוב ומבטיח.
רק אזהרתו המטרידה של אופיר "אצל שלטים אי אפשר לדעת, הם פתאום מתים
לך גם כמה ימים אחרי ההמלטה" – ניקרה כל העת במוחי. אבל הייתי אופטימית. קניתי
שוקולד טוב בכלבו, ובערב הלכתי לאופיר לביתו להודות לו על פועלו.
חזרתי לביתי, ולא עבר זמן רב, והנה מינקה מסתובבת לה בבית עם הגורה
השחורה בפיה! מחפשת מקום להניח אותה. החזרתי אותה לארגז, ונגעתי בגורה. היא הייתה
קרה! ונראתה סמרטוטית!
הבנתי שמצבה לא טוב...זאת התחלת הסוף?
התחלתי לחמם אותה וניסיתי לגרום
לה לינוק. לא עשתה שום סימן שהיא רוצה לינוק, רק להתחמם...הציוצים שלה, שכל היום
נשמעו היטב בחלל הבית, הלכו ונחלשו... הלכתי
לישון מודאגת, כשאזהרתו של אופיר הולמת בראשי...
באחת או שתיים בלילה גיליתי את מינקה במיטתי – עם הצהובה בפיה! איפה השחורה? זינקתי לארגז. היא שכבה שם כחסרת רוח חיים. לקחתי אותה בידיי – היא קרה, אך
עדיין חיה!
הבאתי אותה למיטה, וכך שכבנו כולנו, כשאני מקופלת על צידי ומחבקת בידי האחת
את מינקה המקופלת בתוכי, ובידי השנייה מחממת את הגורות הקרות, שציוציהן כבר בקושי
נשמעים, ומצמידה אותן חזק-חזק אל חיק
אימן...עד הבוקר.
בחמש בבוקר נוכחתי שהשחורה נפחה את נשמתה. הצהובה עוד הייתה חמימה וזזה.
ומינקה לא פסקה לרגע ללקק אותן ולנסות להחיותן...
בשמונה בבוקר התקשרתי לאופיר וסיפרתי לו על אירועי הלילה. אין מה לעשות,
אמר, הן ימותו. ככה זה אצל שלטים. אמרתי לך...תעדכני אותי בהמשך היום...
ב - 11 וחצי הגורה עדיין נשמה.
אפילו גילתה סימני התעוררות...אולי נס? התקשרתי לאינה סימקין לבקש עצתה.
-
למה את מתקשרת רק עכשיו
ולא מיד כשראית שמשהו לא בסדר? נזפה בי.
-
אפשר בכלל עוד
להציל גור שמתחיל לגווע?...
-
בוודאי שכן! כל עוד
הגור חי אפשר וצריך לנסות להציל אותו!
-
אז מה לעשות?
-
לנסוע מיד לווטרינר
ולהגיד לו לתת עירוי תת עורי, גלוקוז לפה ואמוקסי. ואם את נוסעת שימי אותה על משהו
חם, אבל לא יותר מדי. חמים. שלא תקבל כוויה.
צילצלתי לזיו הווטרינר. שאלתי אם יש טעם לבוא.
-
אם את יכולה לבוא
מיד – אז בואי!
ללא היסוס הכנתי בקבוק מים חמים, רצתי להביא מכונית...כשהגעתי הביתה לקחת את
הגורה – ראיתי שהיא מתה. לגמרי...איחרתי את המועד. סימני ההתעוררות היו פרפורי
הגסיסה האחרונים...
התארגנתי לקבורה בחצר ביתי, מאחורי חדר השינה. שם מינקה חפרה לפני
ההמלטה...היא סימנה לי את המקום..
עד שאספתי את כל הכלים הדרושים לקבורה, היא הספיקה לקחת את הגורות המתות
ולהניח אותן זו לצד זו על הספה בסלון, בין הכריות...
חפרתי את הבור. הכלבה התרוצצה סביבי באי שקט. כשהכל היה מוכן, נטלתי את
הגורות המתות, נתתי למינקה לרחרח וללקק אותן, נישקתי את ראשן, עטפתי כל אחת במטלית יפה והנחתי אותן בבור...מינקה
נכנסה לבור, תוך ניסיון לקחת אותן... הוצאתי אותה בעדינות וכיסיתי מהר את הבור... והיא
יבבה,,. ממש בכתה!
הנחתי על הקבר אבן גדולה, כבדה. היא התחילה לחפור בטירוף סביבה, ואף נשכבה לידה מותשת... לא הייתה
לי ברירה אלא לעשות חסימה.
כשהשלמתי את המלאכה הוצאתי אותה מהבית החוצה, לטיול התאווררות...שתינו
היינו זקוקות לזה.
כשחזרנו הביתה, היא עברה וריחרחה בכל המקומות בהם היו הגורות עד קבורתן – בארגז, על הספה ובעיקר
במיטה... פיניתי את הארגז, סידרתי את הסלון כמו לפני ההמלטה, חיבקתי אותה, היבטתי
ישר בעיניה ואמרתי: זהו מינקה, אין לנו
גורות. נשארנו שתינו....
איך התהפך לנו העולם בפחות משתי יממות – משמחת ההמלטה בליל שמחת תורה –
לצער וכאב על שתי הגורות שלנו, השחורה והצהובה, שכל כך רצינו לגדל ומתו ממש עם צאת
החג, עם שובם של ימי החול...
אין אפילו גורה אחת לגדל , מינקה. הגורה שכל-כך רציתי שתגדלי לנו,
אהובה שלי...
איך, איך הכל הלך לפי הספר. עד שהתנפץ לו החלום ונגוז, ולעולם לא אדע למה
ומדוע.
& & && && &&&&& &&&&& &&&& &&&&&&&& & &&&& &&&&& & &&&&& & && & &&&&& &&&&&&
חלפו-עברו יומיים, ושתינו מתקשות להתאושש מהטראומה שעברנו. הכלבה צמודה אלי, צועקת כשאני מתרחקת ממנה ונראית עצובה שלא כדרכה. אבדה לה שמחת החיים... אני משתדלת להישאר בקירבתה ככל האפשר, מלטפת אותה ומייבשת לה את החלב בעזרת עלי כרוב מבושלים, מטיילת איתה כדי להוציאה מהבית ולעורר בה עניין מחודש בחיים. היא עדיין חופרת בספה, במלונות ומרחרחת, כמו מחפשת את הגורות שאבדו לה. גיליתי שהיא משכה מהכיסא את המכנסיים שלבשתי באותו היום העצוב, בו נפרדנו מהגורות, והיא רובצת עליהם כל הזמן...
ואני? הדמעות חונקות את גרוני ומציפות את עיניי כל אימת שאני חושבת ומשחזרת את שאירע. איפה טעיתי? מה עשיתי שלא כהלכה ומה לא עשיתי שיכולתי לעשות כדי להציל את הגורות? במקום לעשות מעשה, התכרבלתי עם האם וגורותיה במיטה, וניסיתי להמתיק מעט את שעות הגסיסה הארוכות והקשות לארבעתנו...האמנם הייתה זו "נבואתו" החוזרת ונשנית של אופיר ששיתקה אותי ברגע האמת ומנעה ממני לבקש עזרה? ממי? באמצע הלילה? אפשר היה בכלל למנוע משתי העכבריות הקטנות האלה את מותן הצפוי מראש?...
אל תייסרי את עצמך - אמר לי אסף (המגדל של מינקה). עשית מה שיכולת, אל תרגישי אשמה. קרה מה שקרה וצריך להשאיר זאת מאחור. טפלי במינקה, כדי שתחזור מהר ככל האפשר לעצמה ולא תפתח התנהגויות לא רצויות, שימרי עליה שלא תקבל דלקת עטין, ובפעם הבאה אלווה אותך כמו שהייתי צריך לעשות בפעם הזאת. סמכתי יותר מדי על אופיר. אין, ממש אין פה גזירת גורל. אפשר לגדל שלטים בהצלחה, רק צריך לדעת איך לעשות את זה. הכלבה התגלתה כאם טובה, יש לה כל הנתונים להמלטה תקינה ולגידול גוריה, ונעשה זאת ביחד בפעם הבאה.
הכל נכון, אסף, אבל בפעם הבאה אתה תיילד אותה ותגדל את גוריה הרכים אצלך, עד שאני אוכל לקחת אותם אלי ולהשלים את המלאכה. זה מה שאני מרגישה עכשיו, ומשום מה המחשבה הזאת מרגיעה אותי מעט....