מגילת רות, יצירת המופת בת ארבעת הפרקים שבמקרא, מתקשרת לחג השבועות משני
טעמים:
הראשון, עלילתה מתרחשת בשדות בית לחם בעיצומה של עונת הקציר, ("והמה
באו בית לחם בתחילת קציר שעורים", פרק א',22) והשני, נאמנותה של רות ללא תנאי
לנעמי חמותה ולאמונה של עם ישראל, ("אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך,כי אל אשר
תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהייך אלוהי ", פרק א',15). וכידוע
לכל, חג השבועות הוא גם חג מתן תורה.
הקורא את המגילה בעיון מגלה ללא כל קושי שמי שמנווט את העלילה היא דווקא
נעמי. השתיים חוזרות ליהודה מגלות ארוכה במואב, שם מת אלימלך בעלה של נעמי ושני
בניהם, מחלון וכליון, כשהן חסרות כל. ברגע שנעמי קולטת שרות מלקטת עומרים דווקא
בשדה של בועז, בן משפחתו של אלימלך בעלה, ומסמנת אותו כגואל הראוי של רות, היא
מתחילה לטוות את החוטים למפגש הגורלי
ביניהם. היא מפצירה ברות לדבוק בשדה בועז ("טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא
יפגעו בך בשדה אחר", פרק ב, 22), ופוקדת עליה להתגנב בלילה אל מקום משכבו
שבגורן כשהיא רחוצה ומבושמת, והשאר כבר יקרה מעצמו. ("ורחצת וסכת ושמת
שמלותיך עליך וירדת הגורן אל תיוודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות. ויהי בשכבו
וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגילית מרגלותיו ושכבת והוא יגיד לך את אשר
תעשין", פרק ג,3-4).
ואמנם, למחרת הלילה הרומנטי ורווי המסתורין בגורן, בועז מוודא כי הגואל הקרוב יותר אינו מעוניין לשאת את רות
לאישה ומשחרר אותה לבועז ("ויאמר
הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי, גאל לך אתה את גאולתי כי לא אכל
לגאול", פרק ד',6)
כל המהלך הזה נעשה באופן רישמי ומשפטי למהדרין בשער העיר נוכח מנין מזקני
העיר וכל אנשי העיר, ("ויאמר בועז לזקנים וכל העם, עדים אתם היום כי קניתי את
כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכיליון ומחלון מיד נעמי. וגם את רות המואבייה אשת
מחלון קניתי לי לאישה להקים שם המת על נחלתו ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער
מקומו, עדים אתם היום" פרק ד' 9-10)
עד כאן כיכבה נעמי כמושכת הסמויה הראשית בחוטי העלילה שבאה אל סיומה
הטוב.
אלא שבסיפור הזה יש גיבורות נוספות, לא פחות חשובות, שיש להן נוכחות
ועוצמה - נשות בית לחם. הדומיננטיות של
חבורת הנשים הזאת שזורה ברובד הסמוי של המגילה:
בתחילת הסיפור, כאשר נעמי שבה לבית לחם עם רות כלתה, אנו שומעים את
ההתרגשות האוחזת בכל העיר למראן: "ויהי בבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן
ותאמרנה: הזאת נעמי?" השיחה שמתפתחת בסצינה הזאת מסגירה בבירור את זהות
הדוברות: "ותאמר אליהן, אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרא כי הימר שדי לי מאוד,
אני מלאה הלכתי וריקם השיבני יהוה, למה תקראנה לי נעמי ויהוה ענה בי ושדי הרע
לי" (פרק א',19-20). נשים, כידוע, אינן מתייחסות רק למראה החיצוני, אלא גם יודעות
לזהות מבעד לו את המצב הנפשי שהוא מבטא.
מנקודת מבטן, נעמי היא זו שהביאה אותו לעולם.
חבורת נשים זו, המבטאת את רחשי הציבור, ממלאה תפקיד מרכזי גם בסיומו הטוב
של הסיפור: כאשר נעמי משתקמת ואוחזת בחיקה את התינוק שילדה רות לבועז הן שותפות
לסוד ולשמחה והן הן שנותנות לרך הנולד את שמו – עובד. ("ותיקח נעמי את הילד
ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת. ותקראנה לו השכנות שם לאמור יולד בן לנעמי ותקראנה
שמו עובד, הוא אבי ישי אבי דוד" פרק ד' 16-17). מבחינתן נעמי נחשבת לאימו של הילוד, כי בזכותה הוא בא לעולם.
לנשים בבית לחם, הנשלטת בידי הזקנים המשמרים בקנאות את טוהר המשפחה ודוחים
כל מי שלא זורם בעורקיו הדם הטהור הזה, יש
תפקיד סמוי אך משמעותי מאוד במהפך האתני שהצליחה רות המואבייה לעשות עד להתקבלותה לקהילה
כאחת מהמשפחה הגדולה הזאת. אנו למדים זאת על פי השינויים החלים בשמה לאורך הסיפור,
מ"רות המואבייה" בתחילתו ל"רות" בסופו, ומהזלזול בו מתייחסים אליה הקוצרים בשדה בועז
בפרק ב' עד להכרזת הזקנים וכל העם: "ייתן יהוה את האישה הבאה אל ביתך כרחל
וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם" (פרק ד'
11).
חשוב גם לציין כי המואבים כיישות אתנית סוחבים על גבם במסורת המקראית שם
רע מאוד מסיבות היסטוריות, שלא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור. רק נזכיר את
שלושת חטאיהם, שלא מאפשרים להם להתחתן עם ישראל: הסירוב של המואבים להעניק לעם
ישראל לחם בזמן יציאת מצרים (דברים 23.3-4); גיוסו של בלעם ע"י בלק מלך מואב
שיקלל את ישראל; והיווצרותו של מואב כתוצאה מפיתוי לוט השיכור ע"י בנותיו
(בראשית 19.30-38). סיפורים אלו יצרו שלושה סטריאוטיפים: המואבים אינם נדיבים, הם
מאמינים בעבודת אלילים ונקשרים לגילוי עריות. ורות היא מואבייה ללא שום הנחות!
למרות זאת ואף על פי כן היא מצליחה להתברג אל תוך העם היהודי בזכות, ולא בחסד,
הופכת להיות המודל של הגיורת
האולטימטיבית, ומייסדת השושלת החשובה ביותר ביהדות –. שושלת בית דוד. היא ולא אחרת הסבתא-רבתא של דוד המלך. (פרק ד' 18-22).
ומי עומד מאחורי כל המהלך הזה, אם לא הנשים שבסיפורנו – נעמי, שבחוכמתה
הנשית מסייעת לכלתה להשתלב בקהילה הסגורה, הנוקשה והפטריארכאלית של בית לחם; רות
שמקבלת את סמכותה של נעמי, ופועלת בדרכה שלה בתוך "כור ההיתוך" אליו
נכנסה מדעת ובבלי-דעת; ובתווך נשות בית
לחם,"המחתרת הנשית" הפועלת מתחת לפני השטח, מבטאת את רחשי הלב במציאות
החברתית הקיימת, ובמידה רבה משפיעה על הדינאמיקה בתוכה. בסיפור הזה הן הצליחו!
ללמדך לאן יכול להגיע הכוח הנשי.
אולי-אולי יעמוד לעם ישראל כוחן של הנשים להשפיע על המדיניות שתביא אותנו
לשלום עם שכנינו במהרה בימינו?
אמן, כן יהי רצון.
(דרשה זו נכתבה בהשראת מאמר בשם "ותקראנה לו השכנות שם", שכתבה
הרבנית ד"ר עו"ד מיכל טיקוצ'נסקי,
והתפרסמה בעלון החג של קיבוץ משמר-העמק).