הביטוי "להיות על
הסוס" הוא כבר די שחוק. לעיתים אפילו נשמע כסתמי. כי רק מי שהתנסה ברכיבה על
סוסים מבין מה הדבר המיוחד הזה. הסוס הוא בעל חיים מדהים, המשלב עוצמה אדירה עם
רגש וחום ממיסים...ואסור לך לשכוח לרגע שאתה חייב לתת לו את הכבוד המגיע לו, ולהיות
קשוב לו ולצרכיו למרות שאתה אמור לשלוט בו. כי זה בנפשך.
כשאתה על הסוס אתה מרגיש כמו מלך
העולם – לא פחות ואולי אף יותר: מחובר באמצעות הסוס הנושא אותך לשמים, לנופים,
לרוחות, לרוכבים שאיתך – ובעיקר לעצמך. אתה חוזר מהרכיבה רגוע, מפויס עם עצמך, עם
העולם, עם האנשים, משוחרר ומוכן לבאות.
משחר ילדותי אני מחוברת לחיה הזאת. כילדה הייתי בת-בית אצל מאירצ'קה,
החצרן של הקיבוץ. התלוויתי אליו בנסיעותיו בחצר הקיבוץ עם עגלתו השטוחה הרתומה
לשתי סוסות, ועליה מסעות שונים ומשונים שהעביר מפה לשם ומשם לפה. הכי אהבתי לקפוץ
על העגלה העמוסה בשקי-הכביסה הנקיים שחילק לבתי-הילדים מהקומונה (כך קוראים אצלנו
למחסן-הבגדים).ולשקוע בשקים הרכים שהלכו ופחתו עד האחרון שבהם.
ביליתי שעות רבות באורווה, מלטפת את הסוסים, יושבת בתוך המיכל הענקי של התערובת
ובוררת מתוכו את החרובים החתוכים ואוכלת להנאתי...ומדי פעם הייתי לוקחת סוס או
סוסה ורוכבת ברחבי הקיבוץ, ללא אוכף וללא מתג, רק עם חבל על הצוואר. ומקל.
משבגרתי רכבתי בשדות וביער שלנו עם אוכף ומתג, ואף עבדתי בהובלות שונות במטעים
עם סוסה וכרכרה ואפילו זכיתי לחרוש בגן-הירק
עם קולטיבטור הנמשך על-ידי סוס. והייתי כל-כך גאה!
בין גיל עשרים לשישים רכבתי רק לעיתים רחוקות כי לא הייתה לי גישה ישירה
לסוסים. אבל האהבה לסוסים לא כבתה .
כשחציתי את קו השישים נפתח בקיבוץ חוג לרכיבה מערבית לחברים מכל הגילים.
קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב. המורה – בחור צעיר שעוד לא נולד כשאני דהרתי בהרים.
אופיר שמו. מחלתי על כבודי ולמדתי ממנו איך צריך לרכב, עם דגש חזק על כללי
הבטיחות. בתום הקורס קיבלתי תעודה ואישור לצאת לרכב באופן חופשי. והרי זה מה
שרציתי!
מאז אני לא יורדת מהסוס. רוכבת בכל הזדמנות על סוסי הקיבוץ ויוזמת אפשרויות
רכיבה בסביבה הקרובה ואפילו בחו"ל.
לאחרונה יצאתי לטיול של יום שלם עם קבוצת הרוכבים הקבועה ב"חוות
דובי" (בקיבוץ רמות מנשה) אליה הצטרפתי לפני כשנה וחצי.
יש בי רעב אינסופי לרכיבה. רעב שניתן להשביעו אך רק עם עוד ועוד
רכיבות....