נכון. היו אזהרות ורעשי רקע מדאיגים. היה קוצר נשימה בעליות, אפילו
קלות. היו נדודי שינה וחלומות אשר גורמים לתחושת חנק. סימנים מוכרים מהעבר שבו
והופיעו. אבל מי חשב על מיון? ואשפוז?ועל חולשה שאין לה תחתית?
הייתי במרפאה שלוש פעמים עם לחץ דם מטורף, וקשיי נשימה, והסרטים על
מיון קרוב רצו במוחי. אבל זה לא התקרב אפילו למה שנפל עלי כרעם ביום בהיר...
שני אישפוזים במרחק של חודש אחד מהשני בבית-חולים כרמל במחלקה
הפנימית, העמוסה בחולים ומוצפת בחיידקים מפחידים - הראשון בפנימית א' ,
"בחדר האטום" כפי שקראתי לו: שישה חולים קשים, עם מכונות הנשמה
ומוניטורים מטרטרים, ונערה אחת קטנה (אני) מונחת ביניהם. הגעתי לשם לאחר שבמיון
נתקפתי בבת אחת בקוצר נשימה נוראי, במהלכו כמעט נפחתי את נשמתי...לא יכולתי להכניס
אוויר אל ריאותיי שהתמלאו בנוזלים, ורק מכונת הנשמה מפלצתית שהצמידו לפי ולאפי,
אשר הזרימה בלחץ חזק חמצן אל קירבי, הצילה אותי מטיפול נמרץ...לילך המלאכית שלא
עזבה אותי לרגע עמדה מימיני, בוכייה, ואלי אלעד משמאלי, עד שנשבר וברח, וכך יותר
משעה נאבקתי עם המכונה האיומה הזאת (אך מצילת חיים, כמסתבר) עד שחזרה אלי נשימתי.
וכך הגעתי למחלקה, חולה מסוכנת, מרותקת
למיטה עם קטטר, חסרת אונים ומעש, תחת חסדי האחיות העסוקות תמיד שמותירות אותי חצי
שעה על סיר מלא בכל טוב, או חיתול ספוג בתוצרי גופי – ואין מושיע. והמשפחה מחוץ
לתחום! אין יוצא ואין בא, ואני, אנה אני באה?
כך עוברים להם שלושה ימים ארוכים ואיומים. עד השחרור.
ופחות מחודש אחר כך אישפוז נוסף, אחרי שהות נעימה
ונינוחה בבית גיל-עד שלנו, אך עם תחושת חולשה הולכת וגוברת, עד... שאושפזתי
בבהילות שוב, והפעם לא רק עם לחץ דם קיצוני, אלא גם אנמיה מסכנת חיים (6!). הפעם
הזאת הוכנסתי לפנימית ב', בה זכיתי לטיפול ויחס הולמים וראויים מצד כל הצוות,
וחופש מלא לביקורי המשפחה, מה שהקל מאוד על החיים שם. הופצצתי במנות דם, ואחר-כך במנות ברזל במשך תשעה ימים. בניצוחו של שי, שניהל את
"מבצע סבתא א' וב'" ביד רמה, רני אירגן לי אייפד עם אוזניות וטלויזיה, להנעים
לי במקצת את הזמן ולמזער את רעשי הרקע שסיפקו שכנותיי לחדר ללא הרף, יום
ולילה..... וכך, בעזרת המון צחוקים והומור שחור ולבן העברתי את ימיי הקשים שם בטוב
יחסי, ואף זכיתי לאהבת הצוות הרפואי והסיעודי, ואפילו השכנות, הודות לרוח הטובה
שלי והאופטימיות שהקרנתי סביבי.
ועכשיו אני מעבירה את ימיי בבית גיל-עד, מנסה לעכל את מצבי החדש,
למי-יודע-כמה זמן... עדיין חלשה, אינני מסוגלת ללכת יותר מכמה עשרות צעדים, מוגבלת
במאמץ גופני מכל סוג שהוא ומנסה להתעודד מכל תזוזה, אפילו קלה שבקלות קדימה, אל
החופש.
במאמץ עילאי והמון עקשנות הצלחתי לסיים את לימודיי בקורס להיסטוריה
בסימסטר הראשון, מבלי שהפסדתי אף שיעור און-ליין, ועכשיו אני מנסה להסתער על הרפרט
שעלי לכתוב על "המקלחת המשותפת"..לאורנים לא הצלחתי להגיע פעמיים בגלל
החולשה בה נתקפתי, אבל שם זה פחות קריטי. רק סתם חבל להפסיד מפגשים מעצימים
כאלה...
אני מקדמת את ספר השירים שברצוני להוציא לאור לכבוד חגיגות השמונים, בקיץ
הקרוב. וזה מחזק את רוחי מאוד.
רק את אהוביי הסוסים אני נאלצת לראות מבעד לקלנועית שלי, ולחלום על
חזרה מהירה לחוש אותם ולשבת לבטח על גבם...
ומינקה שלי, אהובתי, בבת-עיני – כל החלומות על הגורה שתהיה לה נגוזו
עם המחלה הארורה שלי...והתברר שהיא בכלל לא הייתה בהריון, וכשהייתה צריכה לחזור
אלי מתל-אביב, מביתו של אסף המגדל שלה, חטפה איזו ציסטה בשחלה ואמורה לעבור ניתוח,
שמתעכב, ומתעכב ומתעכב – ואני כבר לא יכולה לשאת את געגועיי אליה...
אני מנסה להתנחם בידיעה שהיא מרגישה טוב ונהנית ממש מהחיים אצל אסף עם
ידידיה השלטים, אבל אני, אנה אני באה בלעדיה?...
זהו מצבי נכון להיום.
נעה בין ייאוש לתקווה, בין נפילת מורל להתעודדות
ותקווה,מנסה לקבל את המצב הכל-כך לא מוכר לי ולהסתגל לקצב החיים החדש שנגזר עלי,
ורק מקווה שאצא מזה מהר ככל האפשר ואחזור לחיים של תנועה,פעילות, כושר ושמחה, ללא
לחץ דם מופרע ואנמיה מחלישה, עם לב פועם בקצב הנכון ובעוצמה הדרושה להחזיר אותי לחיים של
טעם, משמעות ויצירה.
במהלך כל התקופה הקשה הזאת גיליתי, לא להפתעתי, איזו משפחה יש לי!
הם היו כולם פשוט נהדרים – שני בניי, כלתי ונכדיי הגדולים. במיוחד השמירים. איזו מסירות,
אחריות, הקרבה ותמיכה וכמה אהבה!!!
ברגעים הללו של קירבה ואינטימיות, אמרה לי לילך ברגע של טיפול מביך בי:
"לא נורא, שולקה, את הדברים האלה נשאיר בבית-החולים." ואני אמרתי: "את
הדברים הלא נעימים האלה נשאיר כאן, אבל את הטובים ניקח איתנו!"
אין ספק, עם משפחה כזאת אפשר להגיע הכי רחוק, גם אם זה על ארבע....