קורונה עליך!
6/4/2020
ואמנם, האישפוז הרביעי לא איחר לבוא...שוב הצטברות נוזלים בגוף, קוצר
נשימה הולך וגובר מלווה בחולשה ובחוסר אונים. חרף כל המאמצים של דר' מירב למנוע
אישפוז על ידי טיפולים בפוסיד שמוזרק ישירות לווריד ומיני כדורים שונים ומשונים
ההמוגלובין הדרדר ל 6 ולא היה מנוס מאישפוז...
מפחד הקורונה אין ביקורי קרובים ומשפחה. נגזר עלי אישפוז לבד-לבד על
המרבד...זה נראה מאיים ומפחיד בטירוף...אבל זה מה שיש. אי אפשר לצפות מבני המשפחה
לבוא, גם אם ניתן להשיג אישורים כאלה או אחרים. הם גם לא מתנדבים לעשות זאת.
ועלי לשמור עליהם גם במחיר הבדידות הקשה
שלי. זאת כנראה אהבת האם העכשווית!
אז הגעתי למיון בעזרת הנהגת התורנית שירי שהכניסה אותי פנימה. יפה מצידה!
ומכאן ואילך אני עזובה לנפשי ונתונה בידי צוות בית החולים.
קשה לי לנוע בכוחות עצמי בגלל חוסר החמצן והחולשה,וזה מצריך לבקש עזרה
בכל צעד ושעל. כל הליכה לשירותים במיון היא מבצע מורכב. שעות קשות ומתישות חולפות עד
שאני מפונית למחלקה "שלי",פנימית ב'.
פנים מוכרות, שלום-שלום לאחיות ולרופאים , חדר שקט למדי. איזה מזל!
מתחילים למלא אותי במנות דם. ופוסיד. לא נעים, אך אני יכולה לנוע לשירותים
(המון בגלל הפוסיד) עם הליכון וזה מאוד
מנחם במצב הנתון.
ביום השני החליפו לי את השכנה שדיברה רק בהונגרית שהייתה מבולבלת ולא
מובנת, אבל איכשהו נסבלת והכניסו במקומה זקנה מבולבלת לגמרי, חצי מתה אבל זועקת ובוכה
ברוסית בקול גדול ונורא ולא נותנת לישון לא ביום ולא בלילה...סיוט! עד שהצליחו
איכשהו לסמם אותה בתרופות והמצב מבחינה זו השתפר...
קצת התחזקתי והתחלתי לצאת למסעותיי במחלקה, בואכה פינת התצפית שלי על השקיעה.
לבד-לבד, ללא מלווה ומדרבן. אבל הלכתי!
עד שהגיעה בשורת השחרור! התלבשתי, ארגנתי את הציוד, הזמנתי את המונית
שתיקח אותי הביתה, ויצאתי מהחדר...ואז – סטופ! שני רופאים עוצרים אותי. "לאן
את חוזרת" הם שואלים. "לקיבוץ," אני אומרת."לאן בקיבוץ?" "לבית הסיעודי בו אני נמצאת עכשיו",
אני עונה בתום לב. "אז כרגע צלצל רופא המשפחה שלך והודיע לנו שאת לא חוזרת
לפני שאנו עושים לך בדיקת קורונה"..." מתי זה יקרה?" אני שואלת
מוכת תדהמה. "עכשיו, אבל תצטרכי להישאר עד שתהיינה תוצאות וזה כבר יקרה
מחר...מצטערים! אלו ההוראות!"
אתם הבנתם את זה????
חזרתי לפיז'מה של בית החולים, פרקתי את התיקים ולא ידעתי את נפשי מרוב
תסכול, תדהמה והמון כעס... על מה? על מי? אם תרצו – על כל העולם ואשתו. אך בעיקר
על "הרופא שלי", שנרדם בשמירה ולא דאג לשמור על ההוראות בעוד מועד וגרם לי לעוגמת נפש כזאת.
איכשהו עברתי את הערב הארוך והמתסכל. מרוב כעס לא פחדתי כלל מתוצאות
הבדיקה. בבוקר קמתי והתארגנתי ליציאה הביתה, לחופש!.
הגעתי לקיבוץ, לבית גיל-עד. חיכיתי לאיזו קבלת פנים שמחה, הרי חזרתי
הביתה, למקום שכל כך חיכו לי....
אין איש. אין קול ואין עונה. ידעתי שהכינו לי "חדר בידוד", אבל
הדלת שלו הייתה נעולה. דפקתי בחלונות, קראתי שמישהו ישמע ויקבל את פניי...בסוף
נפתחה דלת המרפסת. נכנסתי. החדר נקי ומסודר מאוד יפה ומוקפד. אבל כל פעם אני מגלה
שמשהו חסר. ואין עם מי לדבר...
עד שהגיעו המנהלת והאח האחראי והסבירו לי את המצב:
"את חזרת מבית חולים ולכן את בבידוד 14 יום. אסור לך לצאת מהחדר
שלך, רק למרפסת ולא צעד יותר מזה. אף אחד לא נכנס לחדר שלך. את האוכל משאירים לך
על שולחן מחוץ לדלת ואת לא מחזירה את הסכו"ם. הכל מוגש בכלים חד-פעמיים. כשאת
צריכה משהו, את מצלצלת בפעמון ומבקשת באינטרקום.מינקה יכולה לבוא אליך אבל רק
למרפסת. אם נכנס אליך איש צוות לצורך כלשהו את מיד לובשת מסכה. זה לא נעים, אבל
אלו הוראות ואנחנו חייבים לציית להם."
וואלה! כבר יותר טוב בבית החולים!!!
זהו זה. אין הליכות, אין אנשים , אין פעילות – רק אני וחדרי. וקצת מינקה
כשפאטו תחליט להביא לי אותה.
כולם מפחדים ממני. אני מרגישה כמו מצורעת. בידוד בתוך בידוד בתוך בידוד...אני
מרגישה פיזית טוב, יכולה סוף-סוף לנשום חופשי וללכת בלי מקל או הליכון – אבל אסור
לי לזוז! ומה יהיה עם הבצקות שוודאי יחזרו ללא תנועה? והיכולת לנוע שלא ניתנת
למימוש? ואני, מה אני ללא תנועה?
כולם אומרים לי: ככה זה, כולם בבידוד, אין מה לעשות....צרת רבים היא
נחמה? עלי זה לא עובד.
גם הניסיון לפייס אותי ולהרגיע באמירה כמו: "הם לא מפחדים ממך, הם פוחדים עליך! הם בסך הכל רוצים לשמור עליך. זאת האחריות שלהם, תודי להם על כך!" - לא, אני לא קונה את זה למרות שיש בה אולי אמת, אבל לא את זה אני מרגישה, ממש לא. אני מרגישה רק ריחוק, זהירות, פחד להתקרב. כאילו הקורונה עוברת דרך האינטרקום, הדלתות והקירות...לא מעיזים להתקרב, נותנים לי אוכל בכלים חד-פעמיים, לא באים לשאול מה שלומי, לא שומעים עד הסוף מה אני מבקשת באינטרקום - מיד סוגרים! למה? מה??? פשוט הרגשה נוראה. בלתי נסבלת.
יש פה רק נשמה אחת שחוברת אלי : החתולה שאימצה אותי בגלל האוכל שאני נותנת לה, אך שומרת לי אמונים ובאה להתלטף אצלי במשך היום ומתלווה אלי לטיוליי המהודקים ברחבה שצמודה למרפסת שלי. קראתי לה נחמה. כי היא נחמתי בשעות הארוכות שמינקה לא איתי. החתולה נח מה.
והכי מפחיד לחשוב שהכל יכול לחזור, ושוב אשפוז, ושוב בידוד.....לאן כל זה
מוביל?
כמה כוחות נפש צריך לגייס כדי לעמוד בכל זה! האם יהיו לי?
חג פסח שמח!