הגדה משפחתית לפסח תש"פ - ערכה שולה בהשתתפות של כל אחד מבני המשפחה
החודש הזה לכם ראש חודשים, חודש האביב.
ובחודש האביב, ב-14 עשר בו, זמן חירותנו, שהפך באחת לזמן ריתוקנו בבידוד
ובהסגר. והיה לכם היום הזה לזיכרון הקורונה ולא תחוגו אותו שוב כך עד עולם, כי
בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מכל רחבי העולם וקיבצתים שוב על אדמתם נטועים
בבתיהם. היום הייתם לעם בהסגר.
שירה: היום אתם יוצאים
היום אתם לא יוצאים בחודש האביב, למרות שהסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו,
הניצנים נראו בארץ – משום שקול הקורונה
נשמע בארצנו ובכל העולם כולו , וכל אחד נדבק בתורו.
ובכל זאת, ולמרות הסגר יש בינינו
האומרים: נצא שדה, נשכימה לכרמים, לשדות, להרים ולמפלים, לדופילה, לנחל עורבים,
לנחל דישון, נראה אם פרחה הגפן פיתח הסמדר, הנצו הרימונים, הדודאים נתנו ריח, ועל
פתחינו משתולל האביב, כאילו לא קרה כלום.
שירה: פרחי אביב.
כוס ראשון (מולי) -
כוס
לשלום ולחרות
שנדע לחיות בשלום עם השינויים
הרבים:
מסכות וזום, הסגר,
המון בישולים ומשלוחים, שטיפת ידיים ומגבונים, ואקונומיקה ואלכוהול לחיטוי, ניתוק
מהחיים שהיינו רגילים אליהם, ריחוק פיזי, בידוד, פיג'מה כל היום....
שתהיה לנו החרות-
להשליך את המחשבה
על תקופת ההישרדות, מנות הדם, הפוסיד, ההסגר, המסכות.
שתהיה לנו החרות
לבחור לנסוע או לחזור ולאן?
לטוס בלי פחד.
שתהיה לנו החרות
לחזור ללימודים,
לחזור לחיים שלנו
הקודמים.
הא לחמא עניא, די אכלו אבותינו בארץ מצרים.
השתא אנו ניצולי הקורונה, אוכלים את מנות הקרב שקיבלנו מהמטבח.לשנה הבאה
כל בית ישראל אוכלים ושובעים ללא חשבון.
רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו,
ואלו:
פסח, מצה ומרור.
פסח – על שום שפסח הקב"ה מאימת הקורונה על פורים ועל פסח וכנראה גם על
יום העצמאות
מצה – כי זה מה שמצוי, כל המדינה סגורה וכל אחד אוכל את מה שיש לו. ההגדה
מסבירה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו
להחמיץ, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו
ממצרים ולא יכלו להתמהמה".
המדרש של הלל לעניין החמץ:
אם החמצנו שנת לימודים, לא נורא ואם החמצנו את חופש התנועה לא נורא ואם
החמצנו את המסעדות לא נורא ואם החמצנו את החברים המבודדים לא נורא ואם החמצנו את
החברות, הפוטנציאליות לפחות, לא נורא אבל אם החמצנו מסרון עם בדיחת קורונה שכבר
קבלנו 10 פעמים ממש נורא.
מרור – על שום שהקורונה ממררת את חיינו
שנאמר: ותמרר הקורונה את חיינו בבידודים, בסגרים ובניתוק מכל אהובינו, ובחוסר מעש
ותוחלת.
לשנה הבאה – בני חורין אנו לאכול ולשבוע כרצוננו.
שירה: עוד לא אכלנו....
הנו מוכנים ומזומנים לספר ביציאת מצרים, מעבדות לחירות, מחירות
להסגר.
יש אומרים: יציאת מצרים פירושה יציאה מן המיצרים (מצרים = מיצרים),
לאמור: איש איש והמיצר שלו. על כן נייחד לילה זה מכל הלילות ונרבה לספר בו ביציאתנו מהבלי העולם הזה אל תענוגות השהייה
בבידוד הביתי. מהתפל לעיקר, מהשטחיות אל המעמקים. מהסתמיות למהות. מהמזדמן למתבקש.
איזה שינוי מרענן! כמה חומר הוא מזמן למחשבה והסתכלות פנימה! כמה יצירתיות, בעיקר ברשת, הוא מזמן לנו!
אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
מדרש שולה:
-
שבכל הלילות אנו
אוכלים חמץ ומצה. בפסח הזה כולנו אוכלים את כל ההחמצות שהחמצנו בשל
הקורונה.
-
שבכל הלילות אנו
אוכלים בין יושבים ובין מסובים – בפסח הזה כולנו מסובים סביב הזום המאפשר לנו
להיות באופן שונה אחד עם השני.
-
שבכל הלילות מקצרים
בסעודה, בפסח הזה אנו מאריכים בישיבה, כי ממילא אין לנו כל כך מה לעשות.
-
שבכל הלילות שיחתנו
בזום חולין – בפסח זה אנו מרבים ומספרים ביציאת מצרים המיוחדת הזאת, ואפילו כתבנו
לו הגדה מיוחדת משלנו
-מדרש לילך:
מה נשתנה בסדר הזה מכל הסדרים?
שבכל הסדרים אנו יושבים עם שאר הקיבוץ, היום אנחנו רק משפחה.
שבכל הסדרים מבשלים בשבילנו, היום בישלנו לבד.
שבכל הסדרים מכינים בשבילנו את התכנית האמנותית, הלילה הזה כולנו תרמנו
לה.
שבכל הסדרים תומר מגיש את האוכל, אולי גם בסדר הזה?
אבל מה באמת נשתנה מאז יציאת מצריים?זהו שהרבה. אבל האם אנו באמת בני חורין?
לא, אני לא מדברת על הקורונה, הסגר או הבידוד הנורא של שולה, למרות שזה
הדבר הראשון שקופץ לכל אחד לראש.
אני מדברת על החיים הרגילים שלנו, בהם אנו לכאורה בני חורין, אבל האם
באמת?
בהרבה מובנים אנחנו עבדים של הטכנולוגיה, של העבודה, של תשלומי החשבונות,
של ציפיות חברתיות.
כל פעם ששולחים לנו הודעה בוואצאפ אנו מרגישים מחויבים להגיב לה גם אם זה
בא באותו רגע על חשבון הקשב שלנו לסביבה הלא וירטואלית שלנו. האם זה באמת בגלל
שההודעה שקיבלנו יותר מעניינת אותנו? במקרה של עמית כן אבל זה לא צריך להיות ככה.
אנחנו מחויבים לעבודה ומקדשים מוסר עבודה גבוה, תרומה לחברה, שמים המון
משקל על חשיבותה של קריירה וחשיבותו של כסף. ולמרות שניסינו לבחור את העבודה שבאמת
תעניין ובאמת תדבר אלינו אנחנו נותנים לעבודה להיות מטלה שצריך לעשות. כן, כן אני
יודעת אימא שאת בדרך שלך, ותומר- שאתה מוצא המון משמעות בעבודה עם החניכים אבל
תכלס, מי לא מחכה לחופש הבא?
ולגבי הציפיות החברתיות- שוב אנחנו רוצים להאמין שאנחנו משוחררים מהשפעתן
ולפעמים אפילו באמת מצליחים להשתחרר אבל תמיד הן מתגנבות בחזרה למחשבות.
אז האם אנחנו באמת בני חורין? משוחררים לעשות כאוות נפשנו?
לא לגמרי אבל...
אנחנו יכולים להיות בני חורין עד כמה שניתן לעצמנו.
יש כאלה שפרקו כל עול במובן הטוב של הביטוי והחליטו לחיות חיי נוודים עם
אוהל בטבע ללא תשלומי חשבונות, ללא עבודה, כמעט בלי חברה. לא, זה לא בשביל כל אחד.
אני מאמינה שככל שניתן לעצמנו יותר חופש כן נהיה יותר חופשיים:
לאו דווקא חופש מעבודה, אלא חופש מהצורך לרצות, לענות לוואצאפ בדיוק כששולחים
אותו, חופש מלפעול לפי מה שמצפים מאיתנו. קצת פחות להגיד "אני צריך"
וקצת יותר להגיד "אני רוצה". אבל אל תטעו, גם חופש כזה דורש עבודה קשה,
קבלת החלטות מודעות ועמידה בהן.
אז לכבוד חג החירות הזה אני מאחלת לנו שכל אחד ימצא את החירות שלו ויעשה
יציאת מצריים קטנה ואישית ממשהו שמגביל אותו וירגיש קצת יותר בן חורין.
מה נשתנה?/ שי
בין מלחמת לבנון השנייה ומשבר הקורונה – אז והיום
כתב: ד"ר שי אפרת, ערב פסח תש"ף 08.04.2020
מלחמת לבנון השנייה התחוללה בקיץ 2006. מאז חלפו קרוב ל-14 שנים אך
הזיכרון בקרב מי שחווה תקופה זו שריר וקיים. מעניין להסתכל אחורה ולנסות לראות
קווי דמיון ושוני בין המלחמה ההיא ומשבר הקורונה הנוכחי:
אז זה התחיל בקיץ – היום זה
התחיל בחורף
אז זו הייתה מלחמה – היום
זו מגפה
אז היו טילים – היום יש
וירוסים
אז היה SMS ארגוני – היום יש ZOOM
אז אסור היה להתקהל – גם
היום אסור
אז נשארנו בבית אבל
בממ"ד – גם היום אנחנו בבית אבל בדרך כלל בסלון
אז אטמנו אוזניים – היום
אנחנו רוחצים ידיים
אז היה ריח של עשן השרפות
באוויר – היום יש אוויר צח באופן בלתי רגיל
אז היה הרבה מאוד רעש –
היום יש הרבה מאוד שקט
אז בתים נהרסו – היום הבית
הוא המקום הבטוח
אז זה נגמר תוך חודש – היום
זה עדיין לא נגמר
אז זה היה בצפון – היום זה
בכל מקום
אז התקרבנו איש לרעהו –
היום אנחנו בלית בררה מתרחקים זה מזה
אז זה היה בטחוני – היום זה בריאותי
אז זה היה בחופש הגדול –
היום זה בשנת הלימודים
אז נאלצנו לנדוד מהבית –
היום אנחנו לא זזים מהבית לשום מקום
אז ידענו שבסוף זה ייגמר –
גם היום אנחנו יודעים
אז שיהיה לנו חג פסח שמח על אף הכל
עברנו את פרעה, נעבור גם
את זה!
עבדים היינו לבניין הארץ, להגנה על גבולותיה, להבטחת ערכי
מוסר וצדק לכל אזרחיה.יותר מארבעים שנה הפרחנו שממותיה ובנינו מדינה לתפארת,
המבוססת פלוס-מינוס על מגילת העצמאות.
ויהי בימים האלה ויגדל בנימין לקחיהו ויצא אל אחיו כי אמר לו קולו הפנימי:
לך בוא אל הנדכאים ואמרת להם כי עבדים הם ולא יבינו, כי אומללים הם והם
לא ידעו, וכי גדול עניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם והם לא יאמינו. ופקחת עיניהם
בחוק יד על כל לחצם ועל כל עניים וגאלת אותם מעצמם, מחלומותיהם ובעיקר מהשמאל.
וישם עליהם בחוזק יד ובצחצוחי לשון ממשלת אחדות של איש אחד, כשהוא נישא על כנפי
הקורונה ולא אבה לשחררם מעולו. ואין גנץ
ואין מושיע
ואלה עשר המכות שלקו בני ישראל תחת שלטון הנוגש בנימין:
(עשר המכות של ימינו) – דצ"כ עד"ש באח"ב:
(כל אחד מנדב מכה משלו)
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת:
שירת היום
אשירה לאדוני כי גאה גאה
סוס ורוכבו באופק לא נראה
כי אמר הנגיף: ארדוף, אשיג, אדביק
ואדלל את האוכלוסייה מהגיל השלישי
אריק טיפתי, תורישמו ידי אינשא
ברוח
יצללו כעופרת במכונות ההנשמה
שמעו עמים ירגזון
חיל אחז יושבי תבל
נמוקו בבתיהם כל יושבי כדור הארץ..
כוס שני – (מולי):
כוס שנייה
–
כוס
לאמונה ולנחמה-
שנדע להתנחם בדברים הקטנים כמו
שקיעה, וכוס תה גנוב, שיחות זום, קיטורים משפחתיים, הרבה אוכל, וגיטרה, ומשחקי
הכס, והאלתור.
ובעיקר שנמצא נחמה
בדברים היותר גדולים: משפחה, וטבע ומינקה ועכשיו גם נחמה החתולה.
שנאמין שהכל עוד יחזור:
טיולים, וסוסים, וחילופי סטודנטים, ועבודה, ולימודים לא מקוונים, ויער וכוח
ואפליקציית וויז.
שנאמין שיצמחו
אהבות חדשות ויתחזקו אהבות ישנות.
ושנזכור שהאמונה
מתחילה בתוכנו.
והיא שעמדה לאבותינו ולנו,
שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור עומדים עלינו לכלותנו
והקב"ה מצילנו מידם.
אך מול הקורונה אנו כה חסרי אונים, וחלשים ומפוחדים, ומי יצילנו ממנה אם
לא אנחנו בעצמנו?
שירה: והיא שעמדה
בארבעה בנים דיברה תורה – (שי)
אחד חכם, אחד רשע אחד תם ושאינו יודע לשאול:
ארבעה בנים
ארבעה בנים (אבל לאו דווקא בנים):
תם - מי שמצחיק את כולם בתמימותו.
חכם - מי שפותר ראשון את כל החידות
ומתסכל את כולם...
זה שאינו יודע לשאול - מי ששואל שאלות רק למחשבה או שלא שואל כלום, כי הוא
מקבל את כולם כמו שהם ואת מה שקורה כי הוא צריך לקרות...
רשע - מי שחושב תמיד שהוא צודק, ומתברר שהוא באמת צודק ולכן מעצבן את כולם...
נחשו מי הוא מי?
כוס שלישי – (מולי)
כוס
שלישית-
כוס
לשחרור ולניווט
או
במילים אחרות: חישוב מסלול מחדש
נאלצנו לשחרר,
לוותר על סוג מסוים של כוח.
וויתור שקשור גם
בהתכוונות וגם בעשייה.
התכוונות לא לחדור,
לא לשלוט, לא להפעיל כוח, לא לבנות תוכניות אלא לעמוד במרחק של כבוד ולהקשיב.
להקשיב לצרכים של
כל אחד מאיתנו ולנסות להיות שם בשבילו.
זהו מצב שאילץ
אותנו ללמוד להתמסר למשהו שאנחנו לא שולטים בו אך בהחלט מסוגלים לנווט בתוכו מתוך
אהבה.
שאו עינייכם, סבתא וסבא סביב וראו:
כולם נקבצו ובאו לכם, בניכם מרחוק יבואו ונכדותיכם על צד תיאמנה. אז תראו
ונהרתם ופחד ורחב לבבכם:
מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל סבתותיהם?
כי לנו איים יקוו ואוניות תרשיש להביא בנינו מרחוק, וייפתחו שערי ביתנו
תמיד, יומם ולילה לא יסגרו.
שירה: נזכה לראות בנים (בשמיר לא מכירים את השיר הזה!)
הנה ימים באים וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע
והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה.
ושבתי את שבות עמי ישראל וחזרו לרחובות הערים וחגגו בחנויות,, וטיילו
בפארקים ושתו ואכלו בפיקניקים בחיק הטבע, וייסעו לחו"ל ולא יינטשו עוד לבדד
לנפשם בבתיהם.
נברך על הגפן ועל פרי הגפן.ועל ארץ נהדרת, טובה ורחבה לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
כוס רביעי –(מולי)
כוס
רביעית
כוס
להחלטות ולחלומות
כמה מילים על
החלטות:
כולנו מחליטים
החלטות, אומרים לעצמנו "את ההחלטות האלו בטוח נעשה".... אבל לאט לאט
מבינים שלפעמים הדברים הכי בטוחים הם טעות. ולפעמים הטעויות הם הדברים הכי טובים
שיקרו לנו. שלפעמים, כשאנחנו הגיוניים זו
הדרך הכי נכונה. ולפעמים הכי נכון לעשות - בכלל בלי לחשוב. ולפעמים דברים פשוט קורים לנו. גם רעים וגם טובים. וזה לא
תלוי בנו.
כמה
מילים על חלומות
לכולנו יש חלומות, חלומות שקשורים למי שאנחנו ולגיל שלנו.
בכל גיל אנו מנסים
למצוא את מקומנו והחלום משתנה ביחד איתנו.
אנחנו חולמים על
זוגיות, ושייכות, על למצוא את המקום שלנו, להקים משפחה, שנהיה בריאים, לטייל
בעולם, לחיות במקומות רחוקים, שיהיה לנו טוב, שנהיה יצירתיים, ומשמעותיים, שנאהב
את עצמנו ושיאהבו אותנו.
אז לסיום-
בואו נהיה
בשקט חצי דקה ושכל אחד יחשוב על החלום
שלו....ויגיד אותו בקול ענק רק לעצמו... בתוך הלב שלו.
ובואו נרים כוסית
"לחיים" לחלומות שלנו.
שירה: שיר למעלות
חסל סדר פסח כהלכתו בימי הסגר
חד גדיא
שרשרת שנאת החינם שבשלה גלינו מארצנו וחלילה נגלה שוב....
החתול טורף את הגדי, הכלב נושך את החתול, המקל מכה בכלב, האש שורפת את
המקל, המים מכבים את האש, השור שותה את המים, השוחט קוטל את השור, מלאך המוות מחסל
את השוחט והקדוש ברוך הוא הורג את מלאך המוות ששחט את השוחט וחוזר חלילה....
חד גדיא
- גרסת הקורונה - תומר
בשנים האחרונות אנחנו מדממים. מדממים
מבפנים. תמיד חשבתי שהאיום הגדול ביותר על
קיומנו הוא חיצוני, רק בשנים האחרונות הבנתי כמה האיום מבית הוא הרסני, ומה עלולות
להיות התוצאות.
במציאות
של ימינו הימני אוכל את השמאלני,
השמאלני
אוכל את הדתי,
הדתי
אוכל את החילוני,
החילוני
אוכל את הימני,
ובסוף מגיעה לה הקורונה
ועוזרת לנו לשים קץ לרשע ולרע.
קצת אירוני לכתוב את זה-
הרי קורונה במהותה היא דבר רע, שלוקח חיי אדם...
היא שמה קץ לרשע וקץ לרוע כי
היא גורמת לכולנו לקחת נשימה ולחזור למקורות,
היא גורמת לכל אחד מאיתנו
קודם כל להתמקד בעצמו, לפני שהוא מבקר את שכנו,
היא מזכירה לנו את שידענו
אבל שכחנו- היופי בפרטים הקטנים ולאו דווקא ברגעי תהילה מול אלפי אנשים.. תשאלו את
האיש שיצא למרפסת עם כמה אקורדים וקלידים.
היא גורמת לנו להבין כמה
הכל זמני ושביר.
הייתי מעדיף שהקץ לרשע ולרע
יבוא מתוכנו, ללא עזרת הקורונה.
אבל אם היא זו שתפתח לנו את
העיניים סוף-סוף, ונוכל ללמוד ממנה ולקחת ממנה את הדברים הטובים, דבר אחד אני
מבטיח- לא יהיו בחירות כל 4 חודשים.
דיינו (הלל)
כמה רעות שהפילה הקורונה עלינו:
אם לא היו בחירות שלישיות דיינו - ואם ביבי לא היה מקבל 36 מנדטים דיינו - ואם גנץ לא היה מחליט להיכנס מתחת לאלונקה
דיינו - ואם לא הייתה קורונה דיינו - ואם לא היינו צריכים לוותר על תוכניות
הטיולים בחו"ל דיינו - ואם לא היה אסור
לטייל גם בארץ דיינו - ואם לא היינו צריכים להיות מבודדים דיינו - ואם לא היינו
צריכים לוותר על ארוחת בוקר של שבת בחדר-האוכל דיינו - ואם לא היה אסור לקנות
בכולבו דיינו - ואם לא היינו צריכים כול הזמן להיות מרוחקים 2 מטר דיינו ואם לא היה אסור לחבק דיינו - ואם לא היה אסור לנשק דיינו - ואם לא היינו צריכים לאכול מצות דיינו -
ואם שולה לא הייתה צריכה להיות בבידוד דיינו ודיינו.....
ושולה מוסיפה על פי המסורה:
על אחת כמה ומה, טובה כפולה ומכופלת עלינו שקרו לנו כל הרעות האלו ואנו
עדיין בריאים ושלמים בגופנו ובנפשנו.
שירה: אחד מי יודע (שרים את כל 13 הבתים!!!)
& & & &
& & & &
בשולי הסדר המשפחתי אני רוצה לומר משהו אישי:
אחת המצוות החשובות של פסח היא והגדת לבנך ביום ההוא לאמור.
כלומר: יש חשיבות עליונה לספר לדור הצעיר את סיפור הולדתו של העם, הסיפור
המכונן על יציאת מצרים, כדי להבטיח את שרשרת המסירה מדור לדור, את המסורת.
והנה השנה אנו מסובין לסגר הפסח, שלא כמנהגנו, כמשפחה מפוצלת בגלל המכה
שלא כתובה בתורה - מכת הקורונה שנחתה עלינו ועל העולם כולו ללא שום הכנה.
ואנוכי, הסבתא שלכם, נקלעתי לצרה העולמית הזו כשאני מוכה במחלות רקע שהביאה
עלי הזקנה משום מקום, וגם זאת ללא שום הכנה.
ומצאתי את עצמי לפתע מתמודדת עם מצבים שלא הכרתי מעודי, למרות שכבר עברתי
אי אלו מבחנים קשים בחיי הארוכים.
ומה למדתי עד עכשיו?
למדתי, ילדים ונכדים שלי (וגם הלל!) שאין בעולם דבר יקר וחשוב מהמשפחה.
ההתגייסות שלכם להיות איתי ולתמוך בי בשעות הקשות בבית החולים,
בבית-גלעד, בניסיונות הנואשים שלי לשמור על צלם אדם גם כשאין לי אוויר בריאות וכשאני
מאבדת את הדבר הכי שלי – העצמאות – היא הדבר החשוב באמת בסיפור ההישרדות שלי.
בזכות כל אלה, יקרים שלי, ולא בזכות הרפואה שנראית לעיתים חסרת אונים מול
היצירתיות המיותרת שלי להמציא כל פעם בעיה חדשה, אני עומדת איתנה אל מול המציאות
הקשה שנכפתה עלי.
גם בימים אלה של הסגר, כשאי אפשר להיפגש, לגעת, לחוש את המגע, את הקירבה –
אתם איתי כל יום, כל היום, שואלים, מתעניינים, קשובים מציעים פתרונות, וגם כשאני
מתייאשת לרגע והודפת הכל, אינכם מוותרים לי ועלי וממשיכים בשלכם - לתמוך, להכיל
ולמלא אותי באהבתכם. תבורכו כולכם, ואני אתברך בכם.
יְצִיאַת מִצְרַיִם
תש"פ
כָּל אֶחָד וְאַחַת
וִיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁלּוֹ
כָּל אַחַת וְאֶחָד
כְּבָר קָרַע אֶת הַיָּם
יוֹתֵר מִפַּעַם
אַחַת בְּחַיָּיו
אוֹ שֶׁלֹּא
אִישׁ אִישׁ
וְהַיָּם שֶׁלּוֹ
וַאֲנִי עוֹד קוֹרֵאת מִן הַמְּצוּלוֹת
מְבַקֶּשֶׁת עַל
נָפְשִׁי לָצֵאת לְחָפְשִׁי
לִפְרֹץ מִבֵּין
הַמֵיצׇרִים הַסּוֹגְרִים עָלַי
בְּתוֹךְ גּוּפִי
לִפְנַי וְלִפְנִים
לִנְשֹׁם אֲוִיר
פָּשׁוּט לִנְשֹׁם
וְלָלֶכֶת לָלֶכֶת
לָלֶכֶת לְלֹא מַעְצוֹר
בְּתוֹךְ
הַפְּרִיחוֹת וְהַזְּרִיחוֹת וְהַשְּׁקִיעוֹת הַמַּרְהִיבוֹת
לִרְאוֹת אֲנָשִׁים
וִילָדִים צוֹהֲלִים
לַחֲצוֹת נְחָלִים
שׁוֹקְקֵי זְרִימוֹת שׁוֹצְפוֹת
לִדְהֹר עַל גַּב
סוּסִי אֵל הָאֹפֶק הַפָּתוּחַ
לְחַבֵּק אֶת
הָעוֹלָם
לֶאֱהֹב אֶת
כֻּלָּם
לָחוּשׁ אֶת
הַחֵרוּת הַחֲדָשָׁה לִחְיוֹת
לִהְיוֹת שׁוּב
אָדָם
נִבְרָא בְּצֶלֶם.