7/8/2020
אכן,הצלחתי להגיע לשמונים שלי.
קוראים לגיל הזה גבורות. במקרה שלי זה אמנם כך...לפני חצי שנה, בין חמצן
לעירויי דם וברזל, מלאה בנוזלים בכל גופי, מי היה מאמין שבכלל אצא מזה. אנשים
בקיבוץ כבר חיפשו את המודעה על לוח המודעות...רופא הבית הסיעודי בו שהיתי כבר קבר
אותי שם עד הסוף...אבל אני אמרתי: אני עוד ארכב על סוס! ובלילות חלמתי שאני רוכבת
ורוכבת ורוכבת....
והנה, רק יצאתי מהבית הסיעודי אחרי האישפוז הרביעי (!), וכבר עליתי על
סוס! זה היה בשלהי האביב, לעת פריחת החוטמיות, ומאז מדי שבוע בשבוע אני רוכבת!!!
ומרגישה נפלא! ממש חזרתי לעצמי, אחרי חצי שנה שהייתי כעלה נידף ברוח...והרכיבה על הסוס מסמלת את פרץ האנרגיות המתחדש שלי.
והגעתי רכובה על סוס לחגיגות השמונים שלי, כמו שתיכננתי משכבר הימים.נכון שצל הדיאליזה הקרבה ובאה מעיב קצת על תחושת החגיגיות, אבל כל עוד
אני מרגישה טוב – זה נהדף הצידה. דיה לצרה בשעתה. עכשיו צריך לחגוג!
החגיגה הראשונה נערכה במסגרת קבוצת הלימוד שלי
"יוצרות ניגון" מאורנים. החלטנו לסכם את השנה במפגש אצלי, לכבוד יום
הולדתי – בדיוק בתאריך הנקוב – 26.7. בגלל הקורונה התכנסנו בבוסתן שלנו, וכחום
היום ישבנו תחת עץ התות הענק והמצל, בירכנו והתברכנו בפרי עמלנו כל השנה - חוברת מדרשי
הפסוק שכתבנו לאורך השנה. היה חם ואפילו לוהט – גם בשל מזג האוויר ובמיוחד בגלל
המצב המתוח בו כולנו נמצאים - ומאוד מאוד
עוצמתי ואינטימי. הרגשתי חזק-חזק את האהבה, ההערכה והאיכפתיות של כל חברות הקבוצה
כלפיי. וזה היה מחזק ומחבק כאחד.
החגיגה השנייה נערכה אמש – עם חברי קבוצת "נחשול" – ילדי
נעל"ה שאני קלטתי בארץ וחינכתי שלוש שנים, בין 1994 ל-1997, כאן, במוסד
החינוכי שומריה.
בגלל הקורונה צימצמנו את המפגש רק לחבר'ה עצמם, ללא ילדיהם וללא אנשים
נוספים שהיו קשורים לקבוצה הזאת. רק אני – והם.
אבל רגע לפני, בדיוק בתאריך שלי, 26/7/20, הופיעו בביתי מירי ושלושת ילדיה, כל אחד עם זר, קיבלו את פני ב HAPPY BIRTHDAY TO YOU, והביאו סרטון שהכינה מירי בחשאי לכבודי....
התכנסנו בבקתת הינשוף, במסיבה על האש. כמו פעם כשהיינו במוסד...החבר'ה האלה הממו אותי ביצירתיות שלהם – איזו הפקה הם הרימו!
שמו לי זר פרחים על הראש,
הלבישו אותי בחולצה מיוחדת עם תמונתי מעליה כתוב: חגגתי 80. נראית 50. מרגישה 18,
ומאחור אני רוכבת על קפטן עם כיתוב: שולה, בוקרת בנשמה....ובהמשך העניקו לי
כובע בוקרים אמיתי, ומסך דיגיטלי בו יש דיסקונקי עם תמונות רצות שלי מכל
חיי....ומי סיפק להם את כל התמונות הללו, אם לא לילך, נכדתי המלאכית, שבשקט-בשקט שיתפה פעולה עם
מירי מאחורי גבי...
וכמובן – עוגת יומולדת, עם נרות ושירים וברכות...
זאת המסגרת, והתוכן?
אחרי שאכלנו מכל טוב הבשרים שהכינו בחורינו על האש, התישבנו במעגל ומירי
אירגנה חידון פעלתני, בו עוברת חבילה גדולה עטופה בהמון עטיפות מיד ליד, כאשר בכל שכבה כזאת מסתתרת חידה מתוך
הספר "נעלה כנחשול", שמי שקשור אליה צריך לזהות את האירוע ולספר
עליו...וכך עוברים מאירוע אחד לשני ולשלישי, נזכרים ומזכירים וצוחקים בכל פה..(באישון
ליל בא מישהו לבקש בנימוס שנוריד את הווליום כי אנחנו מפריעים לשכנים לישון...), וגם לא מעט דמעות זלגו שם, ושלוש השנים ההן קמות פתאום לתחייה והן ממש -ממש
כאן, איתנו, מומחשות ביתר שאת בסרטי וידיאו שהבאתי מהוידיאו הקיבוצי, והחבר'ה
האלה, בני הארבעים, חושבים על ילדיהם שכבר הגיעו כמעט לגיל בו הם הגיעו הנה,
ומקבלים פתאום פרופורציות ומבינים מה שאז לא השכילו להבין – למה ניתקו אותם
מהוריהם והביאו אותם לארץ זרה ומוזרה, כמה ומה השקיעו בהם כאן, במוסד ובקיבוץ, ומה
בסופו של חשבון הם הפסידו והרוויחו מכל העיסקה הזאת.
ואני – בתווך. כל הזמן חוזרים אלי – האימא הטובה, השוטרת, המורה
והמדריכה, והדיקטטור הגדול – שהובילה את כל המהלך הזה שלוש שנים, שמסתבר שהטביעו
חותם בל יימחה בנפשם וברוחם של חניכיי.
ואני מתבוננת מהצד בכל המתרחש, והמדובר, וכמו לא ממש מאמינה שהם באמת
מדברים עלי. כי גם לי, במבט ממרחק, רוב הסיפורים והזיכרונות נראים כמעט
הזויים...ואני תוהה מניין שאבתי כוחות נפש, רוח וגוף לשאת את כל המעמסה המטורפת
הזאת? אני צריכה שוב ושוב לחזור לספר, בו הכל מתועד בזמן אמת וללא משוא פנים,
ולנסות להבין מה בדיוק היה שם.
ומה שהיה זה עשרים וארבעה נערים ונערות שבאו אלינו ללא הורים, ללא שפה,
ללא מושג לאיזו תרבות ומסגרת הם נופלים – ואנוכי, שחזרתי למשמר-העמק לאחר 30 שנה
של "גלות" בשמיר, ללא משפחה, משלי, ללא הורים, לקיבוץ שונה לגמרי מזה
שעזבתי לפני 30 שנה.....ולך תעשה פה עבודה חינוכית בעלת משמעות!
אז באמת, מנין שאבתי את הכוחות לצאת להרפתקה הזאת, להתמיד בה ולהגיע
לתוצאות כאלו?
כשאני מסתכלת על החבר'ה האלה לאורך השנים שחלפו, ורואה איך הם צמחו ובגרו
והפכו לאזרחי ישראל ברובם (וגם אלה שבחרו לחיות בארצות אחרות), לומדים, עובדים
ויוצרים כל אחד בתחומו, בעלי משפחות יפות – אני יודעת שזה הכל בזכותם. הם-הם
שנתנו לי את הכוח ואת האמביציה להצליח ולהביא אותם אל חוף מבטחים. הם שווים כל
טיפת זיעה שהשקעתי בהם. ובמה אני זכיתי? בשלוש שנים של חוויה חינוכית ואנושית שלא ידעתי כמוה קודם ובהמשך חיי. שיא השיאים, פסגת הפסגות. עבודת פרך ששכר ענק בצידה.
ואם לא די בכך, הם יודעים להחזיר לי – ובענק!!!
כן, חברה'לעך – פרשתם כנפיים, עפתם גבוה, חזק ורחוק, ואתם אינכם שוכחים
לחזור מדי פעם כדי לומר שלום ולספר לאן הגעתם.
ואני תמיד-תמיד גאה בכם!
ואוהבת אתכם כמו הייתם בניי.
* * * * * * * * *
כך כתבתי למירי למחרת:
היי מירי! אני מודה לך שמונים פעם ועוד על ההפקה הענקית שהרמת לכבודי. השתגעתם לגמרי, אבל אני מבינה מניין זה בא ולכן מקבלת בהכנעה את כל המחמאות ששפכתם עלי והמתנות והתמונות ומה לא..אתם אדירים!
תמיד הייתם ותמיד תהיו בשבילי א ל ו פ י ם !!!!!!
וכך היא ענתה לי:
שולה אהובה, את ראית אתמול כמה את דמות משמעותית בחיינו ועבורנו! קיבלת את מלוא ההערכה שמגיעה לך, בלי הגזמות. אנחנו נהנינו מהערב, נהנינו איתך והכי נהנינו לשמח ולחוות איתך את הערב הזה! כולם לא מפסיקים לכתוב בקבוצה, כמה ערב זה היה מרגש וחשוב עבורם. מחכים למפגשים נוספים! אפשר לעשות מסורת ולחגוג כל יום הולדת שלך עם קומזיץ בקיבוץ, בסוף יולי (לא חייבים לחכות ל- 90).
חיבוק גדול ומזכרת מהערב.
* * * * * * * * * * *
בסידר, חבר'לעך, עשינו עסק. אשתדל לעמוד בהסכם....בעזרתכם זה נראה הרבה יותר אפשרי...