מסיבת יום ההולדת השלישית בסידרה נערכה עם קבוצת "סער" - נעל"ה השנייה שלי, בדיוק 20 שנה מסיום המוסד החינוכי.
אחרי שזרקו אותנו מכל המקומות האפשריים בתוך הקיבוץ בשל אימת הקורונה, מישהו הזכיר לי את פינת עודד וגיא, בשדה....איך לא חשבתי על זה קודם? התנפלתי על הרעיון הגאוני הזה ואירגנתי כל מה שהיה צריך: מפתח לפינה מירון חזן, ותאורה (גרלנדה) מהלול שסיפק לי הלל ארזי, "האבא" של רוזה, ועצים למדורה שגנבתי משיכון הגורן.
את כל השאר הביאו החבר'ה, ובגדול! המון אוכל, מסך להקרנה, מחשב ומקרן, שולחנות וכיסאות...חתיכת הפקה!
בשש בערב התכנסנו בשדה, לאור השקיעה...כמה רומנטי! החבר'ה נשפכו והעלו זיכרונות מהילולות שתייה שעשו בפינה הזאת לא אחת ולא שתיים....בלעדינו, המדריכים, כמובן..
והיו מצגות, ו"חידון להכרת שולה" - מרינה שאלה שאלות על דברים שהיו והחבר'ה היו צריכים לגלות על מה מדובר. מאוד משעשע!
והיו ברכות גם מאלה שלא הגיעו למסיבה, ומתנה עם מסר אופטימי - תרמיל טוב מאוד לטיולים....ועוגה ענקית עם סוס ורוכב מתנוססים עליה.
ואחר-כך מדורה, כמו פעם, עם שירים רוסיים נהדרים, ומרשמלו.....ממש כמו פעם, כשכולנו היינו צעירים בעשרים שנה....
ואני כל פעם מחדש מתפעלת עד כמה הצלחנו להפוך את הנערים והנערות האלה שבאו מארץ קרועה ומנוכרת לקבוצה של ממש, כמו קבוצה קיבוצית טיפוסית של חבר'ה שגדלו ביחד מהסיר עד הצבא! מחוברים בקשרי ידידות וקירבה, כמו אחים! ומחוברים לארץ, לנופיה, לתולדותיה, לעברה ולהווה שלה. זה בזכותך - הם תמיד אומרים לי - את הטמעת בנו את אהבת הארץ, את החברות, את האחריות ההדדית ואת חיפוש המשמעות בחיים. האמנם? לא כתבתי ספר על הקבוצה הזאת, כך שאין תיעוד של ממש על תולדותיה. מה שחשוב זו התוצאה, ועל כך אני גאה!
וכטוב ליבנו במאכל ובמשקה ובנוסטלגיה, צירפתי את ברכתי הצנועה:
היום אני נרגשת ולא יודעת למה,
בסך הכל מלאו לי שמונים שנה....
וכשאני רואה אתכם, נשארתי אותה השולה
כאילו שום דבר לא השתנה -
ושוב אנחנו יושבים שבת אחים גם יחד
מסביב למדורה, אוכלים על האש,
אתם אנשים בוגרים, כמעט בני ארבעים
ולמרות המצב בארץ, אין סיבה להתייאש.
נכון, עברתי חורף נוראי, כמו הגוף שלי אמר:
זהו זה, הנערה הנצחית,
תום הנעורים שלך עבר
ועכשיו את ככל האדם, הפיקניק שלך נגמר!
אבל אני האמנתי, ואף אמרתי ללא היסוס:
אתם עוד תראו אותי שוב על הסוס!
וכך, לקראת חגיגות השמונים החלום התגשם
ומדי שבוע אני רוכבת על הסוס, ברוך השם!
ומשלימה את הספר השביעי שלי
שכולו כמו אהבת נעורים, השבח לאל,
ולקראת סיום התואר השני הנוסף שלי בהיסטוריה של עם ישראל
ועל הדרך בונים לי בית חדש ומרווח
בו אוכל לארח את בני משפחתי היקרים לי כל כך,
ובין לבין שש התעמלויות בשבוע
וטיולים יומיים של שעה ויותר עם כלבתי באופן קבוע
רק טיולים לחו"ל חסרים לרשימה, אבל גם זה יגיע...
זהו זה, חברה'לעך, הייתם לאנשים, מצליחים ובוגרים
עושים קריירה ומגדלים ילדים נהדרים
לתפארת מדינת ישראל (או העולם)
כל חניכי סער היקרים לי כ ו ל ם !
וכשאני שוב איתכם, תחת כובד השנים,
צפים ועולים הריגושים הישנים,
הזיכרונות, האכזבות, הכישלונות וההצלחות -
וכשאני רואה אתכם כך -
אין לי צורך בשום הוכחות!
יש שכר למאמץ ותמורה להשקעה -
ואני שמחה ומאושרת ומסופקת כל-כך!
חיזקו ואימצו בדרכי החיים
הגידו תודה על כל מה שיש
ונבטיח לעצמנו, עוד לפי התשעים
לשוב ולהיפגש - כי באשר לי
אין להכחיש שאתם
החמצן שלי...
לחיים, לבריאות, לשלום!
& & & & & & & & & & & & & & & &
4/9/2020
אז ככה:
במסיבה של "סער" נטשה לא יכלה להשתתף בגלל אירוע משפחתי שלא יכלה לדחות. היא התחננה שנדחה את המסיבה שלנו כדי שתוכל להשתתף, והבטיחה לאסוף את כולם בביתה החדש והמרווח שבועיים מאוחר יותר. אבל החבר'ה כבר הסתדרו עם ביבי-סיטרים ואוכל וכו' ולא רצו לדחות. אז הבחורה התעקשה והזמינה את כולם למסיבה נוספת אצלה בחיפה כעבור שבועיים.
אז באתי! ואיך לא?
ונטשקה הכינה במו ידיה סעודה כיד המלך, פתחה שולחן ארוך ועמוס מכל טוב – והחבר'ה זללו בכל פה...
ואחר כך אירגנה מרינה משחק חברתי שהפעיל את כולם וסחף איתו גלי צחוק אדירים וכיף עצום של יחד טוב ומיטיב, ועוד קינוחים ושיחות עד חצות הליל....
מה יש לדבר? יש נחת ויש סיפוק עצום לראות אותם כך ולהרגיש עדיין, אחרי 20 שנה – חלק מהם.
וזה ממש לא מובן מאליו.
אשריי וזכיתי!