חג סוכות השנה, שמתקיים בצל הסגר הקשוח, מצא את דוד ואותי במצב הזוי.
הנער רצה מאוד להגיע לחוות דובי לעבוד שם כל החג כבר
ביום שישי, ערב ראש השנה, דבר ששימח אותי מאוד, כי איפשר לנו לרכב ביחד בסופשבוע
רגוע, לפני "המחנה" (מחנה סוסים לילדים למטרות לימוד רכיבה, שמתקיים בחופשים מיום ראשון עד יום חמישי).
אבל אליה וקוץ בה: ההורים לא הסכימו שהוא יגיע לקיבוץ, בגלל אימת
הקורונה, אלא יהיה אך ורק בחווה. אבל המחנה מתחיל ביום ראשון, ואין מי שיישן איתו
בחווה!
(צריך לציין שבמשך כל הקיץ עבד דוד בחווה כ"עוזר מדריך"
ולמד לעשות כל פעולה נדרשת: להוביל סוסים, לאכף, ללוות טיולים, להאכיל ומה לא, והפך
לעובד חיוני שכל הצוות מאוהב בו, ודובי משקיע מאמץ מיוחד בנער שהוא מאוד מאמין בו
ובונה אותו כאיש סוסים מקצועי ומיומן – והנער מאושר ופורח!!!)
ביקשתי על דעת עצמי את "מרת
קורונה" (מישהי שעומדת בראש הצוות המטפל בקורונה בקיבוץ) וקיבלתי אישור להלין
את דוד בביתי בימים שאין מחנה. והייתי מאושרת!
אבל אז התברר שההורים שלו בכלל לא מסכימים שהוא ידרוך במשמר-העמק.. למה? הרי
יש אישור מפורש! דוד טען ש"הם לא סומכים עלינו שהוא לא יסתובב בקיבוץ, והם לא רוצים שידברו על המשפחה שלנו בקיבוץ"...
האמת היא שגם הסבא שלו (האח שלי) וזוגתו לא רוצים שהוא ייכנס לקיבוץ בזמן
הסגר, והסבירו לי עד כמה הוא מסכן אותי, ואני את כל הקיבוץ, "כי ידוע שנערים
הכי מדביקים".
וכך הוחלט, שדוד יבוא רק לימי המחנה ולא יצא מהחווה לשום מקום!
מה יש לדבר? פלונטר אמיתי!
אז ויתרתי על ניסיונות השווא לשחרר אותו מהכבלים,
ולהסתפק בכך שהוא יהיה רק במחנה, ואני אבוא לבקר אותו ולרכב אם יאפשרו לי מהחווה.
ברגע האחרון, התברר לי שיש לו עם מי לישון בחווה ביום שישי והוא יגיע
לחווה כבר לסופשבוע ויישאר שם עד סוף המחנה ביום חמישי.
אירגנתי את ארוחת החג שקיבלנו מהקיבוץ ותיכננתי לבוא אליו בערב ולחגוג
איתו שנינו, עם המלווה שלו, בחווה.
ומכיוון שהירח במלואו, כידוע, בחג – אולי להוציא לפועל רכיבת ליל ירח! אם לא
יסתדר בשישי, אז אולי בשבת? גם בסגר מותר לחלום, לא?...
נו, שויין.
מהר מאוד הורידה אותי תהילה מהעץ כשהודיעה לי שאין מה
לדבר על רכיבת ירח לא בשישי ולא בשבת. אבל
נותרה בי התקווה להוציא משהו מדובי, ואם לא רכיבת ירח – אז רכיבת יום של שלוש שעות רק דוד ואני, עד השקיעה. גם זה
משהו!
שמחה וטובת לב שמתי פעמיי לחווה מצוידת בחבילת האוכל של סוכות והרגשת חג.
כשהגעתי לחווה השתוממתי לראות בה ילדים. דוד שבא לקראתי הודיע לי שיש
מחנה! כן, מחנה שהתחיל אחרי יום כיפור וממשיך עד מוצ"ש! זה אומר שאנחנו לא
לבד בחווה, וחג אינטימי כבר לא יהיה לנו. אבל תהיה ארוחה על האש בסוכה היפה שדוד
בנה!
ומה קורה מחר, עם מי אתה ישן?
עם אף אחד, עונה לי דוד, אני נשאר פה לבד. אימא אסרה עלי במפורש לבוא למשמר-העמק! זה היה התנאי לבואי היום.
אהה, אמרתי, אם כך, אתה לא בא למשמר-העמק וגם לא נשאר לבד!
איך? – תקע בי את עיניו הכחולות.
אני ישנה איתך כאן!
????
את רצינית? שאל וחשתי את ההקלה בקולו.
רצינית לגמרי. כבר תיכננתי את זה קודם, כי היה לי ברור שבשבת לא יישאר איתך פה אף אחד. אבל זה נשאר
בינינו! אסור שההורים שלך ואהוד ידעו על כך כי הם ממש לא יסכימו! זה הסוד שלנו!
ועכשיו רק נותר לנו לקוות שנוכל לרכב מחר עד לשקיעה רק שנינו או לאור ירח עם איזה
מדריך שדובי ייתן לנו.
והערב חוגגים סוכות!
הוצאתי את האוכל שהבאתי לטובת כולם, והצטרפתי לסעודת
החג שהכינו למחנה על האש. הילדים חגגו בסוכה ואנחנו ישבנו בחוץ, שומרים על מרחק בטוח. צפינו
בילדים השרים ורוקדים בניצוחה של תהילה שהפשירה פתאום מקשיחותה .והיה שמח. דוד אמר
שאף פעם לא ראה שמחה כזאת בחווה.
ובשבת, לאחר כתישה של דובי, הוצאתי ממנו הבטחה לרכיבת ירח עם מדריך ראוי
שהוא ימצא מהצוות שלו. והרי על זה חלמתי!
וכך, לפנות ערב במוצאי שבת, הגעתי לחווה מצוידת בארוחה חמה לי ולדוד, שק
שינה וכלי רחצה, ובגדי רכיבה כמובן.
חיכינו בדריכות שהירח יעלה, ובשעה שמונה בדיוק יצאנו – דוד ואנוכי,
והנערה הגר עם עמית המדריך - לרכיבת ירח.
הכל התנהל כשורה – הירח התרומם לו עגול וזוהר, ועמית
הוביל אותנו במסלול יפה בשולי היער. האוויר היה צלול וקריר והאווירה קסומה, עד
שהילה צלצלה לדוד ושטפה אותו על שלא האכילו את הסוסים. הטלפון עבר לעמית, שנשטף גם הוא על ידי דובי,
והחזיר פייט ואחר להגר, ושוב לעמית...שעה ארוכה נמשך הדיון הלא נעים כשאנחנו פשוט
עומדים בשטח ולא זזים, והירח, שנבהל ממה ששמע הסתתר לו בתוך העננים...כל הדרך חזרה
לחווה הם המשיכו ביניהם לדון בנושא ואני רק קיוויתי שהירח יחזור להאיר לנו. אבל
הוא פחד לצאת... וכשהגענו לחווה, גילינו להפתעתנו שדובי ותהילה עדיין שם...והמתח היה באוויר. אפשר היה לחתוך אותו בסכין.
פרקנו את הסוסים שקיבלו את האוכל המגיע להם, דובי ותהילה הסתלקו סוף-סוף
ונותרנו רק עמית, הגר, ודוד ואני.
רציתי להדליק מדורה, כהרגלנו, ליהנות מהירח המלא, לפצח פיסטוקים ולהירגע. אבל
לא מצאתי גפרורים! חיפשתי בכל המגירות של דובי ותהילה, וגם עמית ודוד הצטרפו
לחיפושים – ואין גפרורים!
אז ישבנו לנו במטבח, אכלנו פיסטוקים, דיברנו על הא ועל דא, וכולם נרגעו.
לקראת חצות עמית והגר הלכו ונותרנו לנו שנינו, בלי
מדורה ועייפים מכל האירועים... ישבנו בחוץ, לאור הירח, ניסינו לעכל ולהבין מה באמת קרה, ועל מה הייתה כל המהומה. דוד הרגיש פגוע ומאוכזב מחוסר
האמון שהבוסים גילו כלפיו, אך הגיע למסקנה שבכל זאת דובי צדק והם היו צריכים להאכיל
את הסוסים לפני רכיבת הלילה, ותכנן את ההאכלה בבוקר לפני שכולם באים - מתי הוא יקום, ואיך יארגן את סדר הפעולות הנכון
כדי שיספיק הכל לפני שהעובדים מגיעים "והם יראו שאפשר לסמוך עלי".
כשמיצינו, הוא אירגן לנו מזרונים, כל אחד בחר את הפינה הנוחה לו, כיבינו
את האורות והלכנו לישון.
להפתעתי ישנתי רוב הלילה, ואפילו התעוררתי הרבה יותר מאוחר ממה
שהתכוונתי. דוד כבר היה מוכן לזינוק.
ואני התקפלתי במהירות וטסתי הביתה כדי לא לאחר עם החזרת הרכב.
תם מבצע סוכות, בו היה הכל – תחושת חג, רכיבת לילה חווייתית, "שיעור
דובי" נזיפתי אופייני, והעיקר – חיזוק הקשר בינינו בעוד "מבצע סבתא"
חשאי מסוג אחר...