משפחת סופרים/ אוקטובר 2020

בספטמבר 2020 יצאו בזה אחר זה שלושה ספרים פרי עיטם של בני משפחתנו: הלל (מתנות התבונה בהוצאת  הג'וינט ישראל), שי (שרדתי כדי לספר בהוצאת ספרי ניב) ואנוכי - כמו אהבת נעורים (בהוצאת ספרי ניב).

כל אחד מהספרים הוא על נושא שונה וז'אנר משלו: הלל כתב עם שותפה ספר עיוני על האפשרויות הגלומות בגיל השלישי; שי כתב את הביוגרפיה של שמואל סוכה, שורד שואה משמיר על סמך ראיונות עומק עימו, עם תובנות תיאוריתיות של ההישרדות והשפעותיה הפסיכולוגיות והחברתית; ואני פירסמתי את ספר השירים השני שלי, המכיל את שירי העשור השמיני לחיי לכבוד יום הולדתי השמונים.

בשמחת תורה הגעתי לשמיר ולעת ערב  באה  נעמה בייפוס  לראיין את שלושתנו לעלון הקיבוץ לרגל הוצאת שלושת הספרים לאור.

וזה מה שהיא כתבה:

 10/10/2020

על ספרות משפחתית – עם שולה אפרת

בערב שאחרי ההפגנה במוצ"ש, הלכתי לבקר את משפחת אפרת. בחצר האחורית אצל שי ומולי התכנסו בנוסף גם הילל, שולה, תומר, לילך ועמית. מטרת ביקורי בערב זה הייתה מפגש עם הכותבים.

בעלון הקודם, כתבה יהודית על ספרו החדש של הלל מתנות התבונה הבוחן את התהליכים שעוברים אנשים בגיל הזקנה וכן על ספרו החדש של שי שרדתי כדי לספר המספר את סיפורו של שמוליק סוכה בשואה ולאחריה.

עתה, באתי לשמוע את העובדה המקרית (או שלא, תלוי את מי שואלים) שגם שולה אפרת הוציאה לאור ספר חדש בספטמבר. ספר שיריה כמו אהבת נעורים הינו אוסף שירים יפיפה שנכתבו על ידה בעשור השמיני לחייה. אני מאלו שמאמינים שאין מקריות, ומן הסתם שלושת הכותבים משני דורות שונים של אותה המשפחה, הניבו את פרי יצירתם באותו הזמן ממש.

ניגשתי לדבר עם שולה. היא סיפרה לי שאת ספר שיריה הקודם הוציאה לפני כעשר שנים וקיבצה בו את מיטב השירים שכתבה משנות השבעים עד לעשור השביעי לחייה. העשור השמיני זימן לשולה חוויות מקשת גדולה במיוחד והדבר ניכר היטב בשיריה. חלקם מתארים תחושות מופלאות של חדווה, מרחבים גדולים, דהירה על סוסה וטיולים בארצות רחוקות. ויש את השירים שמתארים את בגידת הגוף ואפילו את תקופת היותה בדמדומים שבין החיים למוות. לא אכנס פה לפרטים, רק אציין שבשנה החולפת הייתה שולה מאושפזת במצב קשה בעת שהמוות ריחף מעליה.

ביקשתי ממנה שתתאר לי את יכולת היצירה המופלאה הזו שמולידה שיר. והיא תיארה לי אירוע של מעין התפרצות כמעט כמו לידה, שנובעת מהבטן. היא סיפרה איך התחושות מתרבות בקרבה והופכות למחשבה. בשלב ראשוני צץ בראשה רעיון ואולי אף בית של שיר אותו היא כותבת לעצמה ומצפינה במגירה, על מנת שיבשיל ולא יצלול לתהום ויתפוגג.  אבל התחושה בקרבה ממשיכה כמעיין נובע שמתחיל לעלות על גדותיו, עד אשר הוא מתפרץ אל פני השטח כלבה רותחת ומציף אותה. היא חוזרת אל הדף המוצפן במגירה ויוצקת לתוכו את מה שכבר לא יכלה לאצור בתוכה.

 אז, מתחילה מלאכת השינוי, העריכה והתיקון. הלוך ושוב, מתקנת ומחזירה לקדמותו עד אשר נחה דעתה. וברוב המקרים הפלא ופלא – השיר נשאר נאמן כמעט במדויק לגרסתו הראשונה.

השירה נובעת ממנה והיא חלק מחייה מגיל ילדות. זהו צורך קיומי שלדבריה לא פעם ממש הציל את חייה. ואני מאמינה לה. בחיבור ההדוק בין הנפש לגוף, תהליך ההזדככות והביטוי הזה הוא עבורה משיב נפש.

 בספר הזה, כמו בספרים אחרים של שולה אפרת, הטבע וכוחות הטבע ממלאים מקום מרכזי. הנפש שלה שוכנת לבטח בין הצמחים, הפרחים ועונות השנה. ישנו כמובן גם ביטוי לרגשות ותחושות, אהבה, התרגשות וחשש. שם הספר, כמו אהבת נעורים מתאר תחושות של התפעמות והתעוררות ששולה מרגישה, ואולי גם רבים מבני גילה דווקא בערוב ימיה. עורק החיים מתעורר ופועם כמו פעם בעוצמת-תחושות ורגשות של התחדשות. ללא מעצורים וללא עקבות כי הרי לא נותר עוד הרבה זמן. ושולה נותנת דרור למאווייה וחווה את החיים במלואם. המתח הזה בין מה שהנפש מרגישה ושהגוף כבר אינו מסוגל הוא חלק מרכזי בעולמה ובעולמם של בני גילה.

הספר מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון, שירי סתיו בו מככבים שירים על חצבים ומזג אוויר סתווי. בתור קוראה לא יכולתי שלא לראות את ההקבלה המתבקשת של שירי הסתיו לעובדה ששולה נמצאת כעת בסתיו של חייה. חלקו השני של הספר נקרא תעתועי אביב ועוסק יותר באביב עם ההתחדשות והפריחה. אבל לא רק באביב. יש פה גם קיץ מעיק ורוחות מלחמה ממבצע "צוק איתן" עם השכול והאובדן. השירים נכתבים לאור מה שעוטף אותה ביומיום. בחלק השלישי קיבצה שולה "מדרשי פסוק" מארון הספרים היהודי. את השירים הללו כתבה במהלך לימודיה בבית מדרש חילוני, בקבוצת נשים במדרשת אורנים. השירים הללו עוסקים בנשים וכמובן בכל נושא האישה כפי שהוא בא לידי ביטוי ביהדות בכלל ובתלמוד בפרט.

כפי שניתן להבין, שולה ממצה את החיים לפי יכולתה עד תום. בנוסף לכתיבה היא גם רוכבת סוסים מנוסה ולא מוותרת על אהבתה זו, וביתר שאת לאחר שהתאוששה ממחלתה.. היא עסוקה בלימודים וגם טיולים בטבע ובחו"ל הם חלק בלתי נפרד מחייה (עד לתקופת הקורונה כמובן...).

כאשר ניסינו לזהות את חוט השני המחבר בין שלושת היצירות של האב, האם והבן, עלה מיד הקשר הבולט בין שולה להלל. היא, שבמעשיה ובכתיבתה מיישמת הלכה למעשה את הדברים בהם דן הלל בספרו מתנות התבונה. שהרי היא זו שאיננה נותנת למגבלות הגוף לגבור על הנפש ויתר על כן, מתארת בשיריה בדיוק את הנושא עצמו – פריצת האביב אל שנות הסתיו. מיצוי היכולת עד תומה על מנת לממש את התשוקה ללימוד ועשייה. לא לוותר ולחיות את החיים גם בשלהי הסתיו.

החיבור עם ספרו של שי הוא מקרי יותר. אמנם שני הספרים הוצאו לאור ע"י אותה הוצאת ספרים,אבל ללא קשר מיוחד. מה שכן, גם שמואל סוכה שעליו נכתב ספרו של שי שרדתי כדי לספר כותב שירים ללא לאות. ואולי זהו הנושא המחבר כאן – השירה כדרך ביטוי והתמודדות.

תודה למשפחת אפרת שפתחה את חצרה בפני לערב ספרותי מלא במשמעות החיים.

 אלה דבריה של נעמה, על פי מה ששמעה מאיתנו, הטמיעה וניסחה בהתאם לתובנות שלה. ניסינו במהלך השיחה למצוא את הקשרים בין שלושת הספרים. לא ממש מצאנו, פרט לעובדה הנראית כמקרית שכולם יצאו באותו הזמן  חשבתי על כך לאחר השיחה והגעתי למסקנה שאם יש משהו שמחבר בין שלושת היצירות האלו הוא זרמי המעמקים המפכים מכל אחד מאיתנו ומשתזרים זה בזה ויוצרים איזה ניגון מיוחד במינו, שהוא ביטוי למורכבות היחסים בינינו ולעושר הרגשי האצור בתוכם. נעמה השכילה לאפשר לנו לגלות את הניגון הזה, בחוכמה, בעדינות ובאמפטיות. כשאני נזכרת בשיחה הזאת אני מרגישה נעימות כאילו שעושים מסאז' לנפש שלי...ההזדמנות להסביר למישהו אחר איך שיר נולד והאיכות התרפויטית של הכתיבה, במיוחד בנקודות משבריות, חושפת את הפנימיות שלי לזולת, אך לא מאיימת עלי כמו בעבר. טוב לי לחשוף בפני אנשים  בסביבתי הקרובה שמכירים אותי בחיי היומיום ותופסים אותי כאישה נחושה, מעשית, דעתנית ועצמאית מאוד, את עולמי הפנימי. את הצד האפל של הירח. איך אמרה לי הגר ארנון, אישה בת 97 שהתקרבתי אליה מאוד בשהותי הארוכה בבית גלעד: "לא ידעתי שאת פואטית כזאת, תמיד חשבתי שאת ריאליסטית.. ואיזו שפה יש לך!"

הספר מתחיל להיות מופץ - במשפחה, בקיבוץ, למכריי מכל המעגלים שלי, ולציבור הרחב בארץ. נראה מה תהיינה התגובות. אני סקרנית, אך לא מתוחה. יצאתי לאור, ועכשיו חובת ההוכחה עלי...