בשנת 1994 חזרתי לקיבוץ בו נולדתי ובגרתי, משמר-העמק, לאחר 30 שנות חיים ומעש בקיבוץ שמיר, בו ילדתי את שני בניי וחינכתי את ילדי הקיבוץ.
כאן קיבלתי על עצמי את משימת חיי החינוכית: הדרכת קבוצת נערים ונערות שעלו ארצה ממדינות חבר העמים ללא הוריהם כדי ללמוד ולהתחנך בארץ הקודש מכיתה י' עד י"ב.
קורות שלושת השנים המופלאות הללו מתועדות בספרי "נעלה כנחשול".
אין לי כל ספק ששנים אלו היו גולת הכותרת של עבודתי החינוכית, ובהן זכיתי לנשום אוויר פסגות של חוויה אנושית.
עתה, במלאת 20 שנה לסיום חינוכם אצלנו, נפגשו כולם עם ילדיהם באותו המקום בו חוו את נעוריהם, למפגש רעים.
למפגש, שנערך בבריכת-השחייה של הקיבוץ, הוזמנו כמובן כל מדריכי הקבוצה וגם המשפחות המארחות והמורים שהחבר'ה זכרו לטובה.
המפגש היה מרגש מאין כמותו. התוכנית כללה כמה ברכות יפות, מצגת מושקעת שהזכירה לכולם את כולם ואת הכל, שחייה בבריכה, ארוחת ערב קיבוצית עשירת טעמים וקלוריות, וכמובן קינוחים עשויים באהבה מהמטבח הביתי, ו...איך לא? שתייה...
בתום התוכנית וכטוב החבר'ה במאכל ובמשקה נפתחו הלבבות ונחשפו סודות ומעשים שהיו מוסתרים היטב מעין המדריכים, וגם בכיוון ההפוך, והאווירה הייתה ממש מחשמלת.
ואני? ריחפתי לי כל אותן שעות בעננים...לראות את חניכיי המתבגרים בארץ זרה, ללא הורים ומשפחה, ללא שפה ושורשים, מחפשים זהות ועוגנים ומתגברים על קשיים אינספור - שכך בגרו, היו לאנשים, למדו, התבססו, בנו משפחות לתפארת, וחיים בארץ כישראלים לכל דבר, יפים, זקופים ורואים ברכה במעשיהם, ולדעת איזה חלק יש לי בכל המטמורפוזה הזאת - אין זכות גדולה מזו!
כטוב ליבנו ביין שאל אותי ארקדי: תגידי, שולה, כשאת רואה את הילדים שלנו, מה את מרגישה?
שאתם ילדיי וגם אלה נכדיי - עניתי ללא היסוס.
בתום האירוע כולו - שהוכן בקפידה על ידי צוות מוביל מהקבוצה ואורגן בקיבוץ עצמו על ידי, ונמשך גם על פני השבת כאשר מספר משפחות נשארו עם ילדיהם להתארח בקיבוץ וליהנות מטובו - כתבתי לחבר'ה בווטסאפ הקבוצתי הודעה בזו הלשון:ו
"זה דברי האחרון במפגש מפעים זה:
עשיתי הכל בכיף גדול וללא מאמץ. אחרי שנסעתם הלכתי לרכב ביער שלוש שעות. כי אתם נתתם לי אז ונותנים לי היום אנרגיות אינסופיות. ואתם יודעים ממה הכי-הכי נהניתי? לשחק עם ילדיכם בבריכה! נראה שבאמת אתם זורמים בעורקיי.
גאה בכם אז והיום וכנראה עד סוף הדרך...שולתכם."
וזה מה שכתבתי כפתיחה למפגש עצמו:
קטע יפה שולה
כנס "נחשול" במלאת 20 שנה לסיום חינוכם בשומריה
14-15 ביולי, 2017
עשרים שנה הנה חלפו עברו להן ביעף
וזכר ימי נעוריכם שוב עולה בי וצף
אבל בגילי המתקדם הזיכרון הוא לא משהו להתפאר בו, באמת
אז מזל שיש ספר המספר הכל, וכל מה שכתוב בו, אמת...
איך את הפגישה הראשונה בנחלת יהודה אוכל לשכוח
כשהעלייה הראשונה מקישינייב נוחתת בשומריה ושוב אין לאן לברוח?
ואחריה העלייה השנייה ממינסק, והשלישית מצטרפת יותר מאוחר
והקרבות הניטשים בבית חמש בין העליות כאילו אין מחר?
איך זמירה ולייזר ואנוכי וכל המורים שלכם כולם עד אחד
עושים מאמצים אדירים להנעים את קליטתכם אצלנו במוסד?
את הגירוש מהדיסקו אחרי הופעה מוצלחת ב"ערב בנות"
שהותיר חור בקיר המועדון והוליד עוד כמה תובנות.
את הטלפונים להורים עם הסטופר, ארבע דקות ולא יותר
כשאני שומעת ורואה את הקולות שמעבר לקו וליבי מפרפר,
גונבת פה ושם למען הדובר הנרגש דקה, ועוד דקה
נוכח הדרמות המתרחשות לצלילי החרשו, נורמל, פקה...
את המשפחות המארחות שנחלצו להעניק לכם הרגשת בית וחום
שחלקכם שומרים להן אמונים מאז ועד היום,
את המאבק על הקיץ עם עליית הנוער שידעה להבטיח אך שכחה לקיים
והתיסכול העמוק לקראת הקיץ המתקרב שנראה כל כך מאיים....
את ימי ההולדת המפתיעים, את קבלות השבת והמסיבות במוסד
והמאבק המתמיד באלכוהול ובסיגריות שממש לא הזיז לאף אחד...
ואת הקיץ הראשון במולדת שבצו עליית הנוער עליכם ניכפה
עם אולפן הקיץ, ומחנה הגדנ"ע, וחום יולי-אוגוסט שלרגע לא הירפה...
וביקור ההורים המיוחל, הקצר מדי אך הכל כך מרגש
שאיפשר לכם לאחר שנה שלמה של נתק לשוב ולהיפגש,
ולנו קצת להכיר מקרוב ולחוש מאין באתם אלינו, ומי אתכם גידל
ולתרום עוד כמה סיבות טובות להחלטת המשפחות לעלות לישראל.
שנת הי"א נפתחת עם חילופים מטלטלים בצוות החינוכי האהוב והמוכר -
זמירה הולכת ולאה באה, ומרחיק לו עד אוסטרליה יואב היקר
ואתם צריכים להתמודד עם הבגרויות הקשות ועם המוסדניקים ללמוד
ולצד "גל ואלמוג" את המוסד להנהיג וזה קשה עד מאוד...
ומבית אתם לומדים על בשרכם מהי דמוקרטיה ומהי גאוות יחידה אמיתית
ומקיאים מתוככם את אלה ששלחו ידם לכיס חבריהם ולקופה הקבוצתית.
זוכרים איך ערכנו בסוף י"א על עצמנו משפט וקיבלנו כעונש שנה הארכה?
איזה מזל שיואב חזר אלינו בי"ב והשיב לבית עשר את החן והשמחה!
אם לא הספיק לנו רצח רבין שאת כל המדינה ואותנו טילטל
בא מותה הטרגי של ליאור טלמון ואת חגיגת הסילבסטר שלנו קילקל
וגרם למלחמת עולם ביניכם לבינינו, המדריכים, ולקרע של ממש
והיינו צריכים להתחיל לבנות את הכל כמעט מחדש...
והיו משימות הרות-גורל שהיה צריך להשלים עד סוף י"ב הקרב ובא –
בגרויות ופסיכומטרי, מופע סיום (הסטריפטיז האחרון) והכנות לקראת הגיוס לצבא..
ועבודת פרך בקיבוץ לאיסוף כסף לטיול הגדול מדן ועד אילת
כשממעל מרחפת הידיעה שכל זה עומד להיגמר לנו עוד מעט...
ובאמת זה נגמר, אך לא לפני מסיבת הסיום שריגשה את כל באיה
והטיול הגדול לאורכה של כל הארץ במסע אהבה שאין לו אח ורע,
ולבסוף - המעבר לקיבוץ לאלה שאין להם עוד במולדת בית אחר
וכל אחד מכם הולך לדרכו עם מה שהוא רוצה לשכוח
ומה שהוא תמיד זוכר...
עשרים שנה חלפו עברו, איך הזמן רץ כמו אין אתמול?
ושוב כולנו נאספנו כאן, בביתכם הראשון במולדת,
כל משפחת "נחשול",
עם המשפחות המארחות שלכם שהיו לכם בית חם באין הורים,
כל המדריכים שליוו אתכם במסירות אין-קץ וגם כמה מורים,
ואתם - הורים וילדיהם, שחיים בארץ הזאת ותורמים לה תרומתכם
לתפארת מדינת ישראל ומוסד שומריה שזכה לחנך אתכם.
כן, עפתם לשלום גוזלים שלי, פרשתם כנפיים והגעתם רחוק
ולא שכחתם לחזור כדי לומר שלום ולספר לאן הגעתם, וביחד לצחוק
ואני גאה בכם כל-כך – אז ועכשיו ובעתיד עד בלי די.
אתם הייתם ונשארתם נטועים עמוק בליבי, ממש כמו ילדיי.
שלכם תמיד
שולוצ'קה
נ.ב.
עוד בטרם הספקתי להירגע מעט מהאירוע - והנה טלפון! ממי? מנטשה, בת קבוצת "סער", נעל"ה מספר 2, שהגיעה אלינו רגע אחרי ש"נחשול" פרחו מהקן. גם הם רוצים לחגוג אצלנו 20 שנה לראשית הדרך! האם את יכולה לעזור לנו? שאלה נטשה בהיסוס.
ואיך לא? עניתי. הכל עוד רוטט כאן מכנס נחשול - רק תבואו!!!
ואני כבר מתמלאת שוב באנרגיות וריגושים לקראת אירוח חניכיי מקבוצת "סער" וילדיהם, שגם הם חלק ממני, כמו ילדיי ונכדיי שלי.