חגיגת ה-85 שלי עם
נע"לה - 1.8.25
מה לעשות? חגגתי
85. הגעתי לגיל של אבא שלי. אחי כבר בן 92. לאן אני אגיע?
מי יודע, אבל
בינתיים חוגגים, ובגדול. כמו שהרוסים יודעים לחגוג!
ואיזו הפקה זו הייתה! מירי אירגנה את כולם וחילקה
מטלות: מי יקנה לי את המתנות שביקשתי, כמה כסף כל אחד ישלם, מי יברך...אני דאגתי
לכל הדברים של הבריכה - להזמנת האוכל
מהקיבוץ, לאירגון כל הציוד הדרוש. ואפילו כתבתי "קטע יפה של שולה", וגם
ארוך....
בליל שבת נאספו כולם (כמעט) עם ילדיהם בבריכת השחייה.
העוגות החלו להיערם, הילדים קפצו למים, היו פגישות נרגשות והרבה צחוקים. כטוב
ליבנו במאכל ובמשקה ובילוי במים, התאספנו כולנו במעגל גדול-גדול, כשאני יושבת
במקום טוב, שכולם יראו, יהודה צלם הוידיאו כיוון את המצלמה – והטקס החל.
מירי, המפיקה ומנחת האירוע. פתחה במילים חגיגיות
והסבירה את מהלך הערב, אחר כך אני קראתי את הברכה שלי לשתי הקבוצות, ודובי בירך,וציין
איזו חברות צמחה בין כולם ואהבה למקום בו התחנכו שלוש שנים ותמיד-תמיד יישאר
בליבם, ואז פתחה ליטל, הבת הגדולה של מירי, והסבירה לכולם מהי שולה בשביל המשפחה
שלה וכמה השראה היא מקבלת ממנה, ומיד אחריה פרץ לביא, אחיה הצעיר, והוסיף עוד מידע
על הביקורים אצל שולה והכלבות והכל – ממש הפתעה!
בהזדמנות זו הזכירה מירי שגם לו חגגו רק עכשיו
יומולדת 10 וכך הוא הצטרף לחגיגה .
אחר כך ראינו סרט על נחשול וסרט על סער, את הקול
לא כל כך שמעו בגלל בעיות טכניות, אבל ממילא הצחוקים והקריאות למראה הנערים
והנערות לאורך חייהם במוסד האפילו על הכל.
ואז הגיע תור הכיבודים, והנרות והזיקוקים
וה"לחיים" מכל הלב– והעוגות! איזה מבחר מרהיב של עוגות מקושטות ומעוררות
תיאבון!
תם הטקס,{לא לפני שהבטחנו לעצמנו שמעכשיו נחגוג לי
כל שנה, ולא נחכה ל-90, כי מי יודע ...)
והמאחרים בנשף עוד הלכו ל"עגלת הקפה" לשבת, לשיר עם הגיטרה של איליה,
ולספוג את היחד הטוב והמיטיב הזה. אני הבאתי את שלושת הכלבות שלי, והליטופים
וכשכושי הזנבות לא פסקו ולו לרגע.
כולם נסעו להם (חוץ ממירי וילדיה שנשארו אצלי
לשבת), ונותרתי עם החוויה העוצמתית.
אז מה היה לנו?
פגישה של מחנכת עם חניכיה, נערים ונערות שבאו
אלינו מארצות בריה"מ לשעבר, ללא הורים, ללא שפה, ללא כל מושג על קיבוץ וחיי
שיתוף , שלא הכירו אחד את השני – ומכל זה צריך היה להצמיח כל אחד ואחת ולבנות
קבוצה! משימה כלל לא פשוטה! מה גם שאני עצמי הייתי צריכה להיקלט בקיבוץ שלא חייתי
בו 30 שנה, בלי איש ובלי הבנים שבגרו ופרחו מהקן... אכן,
זה היה קשה, כמעט בלתי אפשרי, אך מאתגר ומספק ללא שיעור. ללא ספק, פסגת עבודתי
החינוכית ארוכת השנים.
ולאורך השנים מאז שנפרדנו, עשינו כמה וכמה מסיבות,
לפעמים לכל קבוצה בנפרד, לפעמים לכולם ביחד, ותמיד-תמיד הן היו מרגשות ומלאות
שמחה. ברור שעבדתי עם צוות מסור שכל הקרדיט נתון גם לו. אבל הם לא באו למסיבות
הללו, גם כשהוזמנו. הקשר בינינו נשמר והתרחב עם הילדים שנולדו וצמחו לנגד עיניי, ואני
הייתי כחולמת. הפעם היה פה משהו נוסף: אהבה. המון אהבה. אהבה לנעורים, אהבה למקום,
לקיבוץ, לארץ – ובעיקר לי. מה לעשות? הצלחתי להתחבק עם כולם, לחייך ללא הפסקה
ולהרגיש מחובקת. חזק.
מה יכול מחנך לבקש יותר ממה שאני מקבלת מחניכיי אלה? ובמיוחד כשהמעגל
מתרחב ולתולדות העבודה החינוכית הזאת יש המשך עם ילדיהם שסופגים את המורשת של
הוריהם שעלו ארצה בגילם ומצאו בה את ביתם. איזה סיפוק! איזה אושר!
לו יהי וזה יימשך ויימשך ויימשך...
ברכה למסיבת יומולדת 85 של שולה
חניכי נחשול וסער היקרים לי כל-כך –
ממרחק של 30 שנה, קצת קשה להאמין,
אני מנסה ללקט תמונות מאותם ימים
בהם שהיתם בצל קורתי
צמחתם וגדלתם בלעדיי ואיתי,
שתי קבוצות נעל"ה בזו אחר זו
את מי יותר אהבתי - את זו, או את
זו?
לא נעשה תחרות, אין בזה צורך וטעם
בואו נעלה זיכרונות מהימים היפים של פעם:
תמונה ראשונה: קליטה
יורדים מהאוטובוס טרוטי עיניים
מסתכלים כה וכה אבודים,ובינתיים
מתנפלים עליכם אנשים זרים
שודאי נראים לכם כחייזרים,
עוטפים, דואגים, מציפים אתכם בכל טוב
ורק רוצים את טובתכם שוב ושוב –
זמירה ולייזר ושולה ויואב
שהלך לרעות בשדות זרים, אך אלינו שב
גלינה ולאה, ואורלי וכל הצוות של הריאלי –
כולם-כולם טורחים למענכם – זה לא נורמאלי,
שרק תרגישו בבית ותשתלבו בחיי הקיבוץ
תלמדו, תעבדו, תבלו ותעשו כל מה שנחוץ,
אבל עם החבר'ה הישראלים האקלים די קריר -
זוכרים את הדיסקו ההוא כשאלכס שבר את הקיר?
ואת המצור של הי"אלפים על קיריל כששולה
עמדה בפרץ והפורעים "רוסייה מסריחה" צעקו לה?...
והיו עוד אירועים וגילויים כאלה ואחרים
שהעידו עד כמה אתם בעיני המוסדניקים זרים,
אבל הוכחתם להם שוב ושוב כמה אתם
שווים
כמו בפסטיבל הזמר, בפורים, בהצגת החקירה, כשהייתם כל כך טובים!
ואיזו רמה הפגנתם של עוצמה ואיכות מדהימה
שלמראיהם המוסדניקים הסנובים עצרו נשימה...
תמונה שנייה – לימודים
נו, שויין, ההבדל הגדול בין שתי הקבוצות, סער ונחשול
הוא שסער ברובם, לקחו את משימת הלימודים בגדול
כי ללמוד בריאלי זה עניין ממש מחייב
והחבר'ה הוכיחו שהם יודעים ללמוד עם כל השכל והלב.
בנחשול התמונה הייתה לגמרי שונה,
כי רובם התנהגו רוב הזמן כאילו הם בקייטנה
ובמקום להשקיע בלימודים פיתחו כל מיני שיטות
איך לעשות חיים ולהסתתר לשולה מתחת למיטות...
אבל בסופו של יום כולם בגרו והשלימו בגרויות
רכשו השכלה, קטפו תארים והפכו למה שרצו להיות
והכי חשוב, הרבה יותר מכל ההצלחות בהן תבורכו -
אתם נושאים איתכם את ערכי הקיבוץ לכל אשר תלכו.
תמונה שלישית – ידיעת הארץ
אין לי ספק שמכל החוויות של החיים בשומריה והבילויים
חרוטים הכי עמוק בלב יישארו הטיולים –
בהם היכרתם את הארץ לאורכה ולרוחבה
מגיעים לכל שביל נידח, מצוק או
חורבה
ברגל, ברכב, בג'יפים או על גבי גמלים
מטמיעים את הנוף, קורעים את התחת, ומבלים,
מנחשול הטיול האחרון מדן עד אילת זכור לי מאוד
בו שבוע שלם חרשנו את הארץ, הפנמנו את נופיה ונותרנו עם טעם של עוד...
מסער, את טיול הגדנ"ע הקשוח בהרי אילת איך אשכח
בו הלכנו ברגל, נסענו בג'יפים, קצת רבנו, אך נהנינו כל כך!
אין לי ספק שהקשר לארץ הזאת, לנופיה, לתולדותיה, ולאשר טומנת היא בחובה
העמיק והתעצם בטיולים האלה ותרם להשתקעותכם בה.
תמונה רביעית – המשפחות
הגעתם לארץ נערים ונערות צעירים,
ללא שפה, ללא משפחה, ללא הורים.
הקשר אל הבית היה חשוב לכם יותר מכל,
אפילו אם זה רק דקה בטלפון אחת לחודש, זה הכל,
ובקיץ, במקום לנסוע הביתה כפי שהובטח
נאלצתם להסתפק בביקור ההורים, שהיה קצר כל כך,
המפגש המרגש עם ההורים זו תמונה שנחרתה עמוק בנפשי
במקום הספאסיבה, חרשו, פקה – שוב חיבוק ממשי...
התחליף האפשרי היה האימוץ במשפחות
שבסך הכל הצליח קצת יותר, או קצת פחות,
ישנם כאלה שזכו למשפחה כאן בארץ והרוויחו, אין ספק
ועדיין שומרים על הקשר כבר 30 שנה ללא הפסק.
משמחת מאוד העובדה שרבים מההורים עלו לארץ והשתקעו בה למרות הכל
והרי זו הייתה כוונת המשורר מאחורי תוכנית נעל"ה, שהצליחה בגדול.
תמונה חמישית - מפגשים
כשברכתי את נחשול בדמעות עת נפרדנו בסוף י"ב
חשבתי שהנה תתפזרו לי לכל רוח ותתאידו, באמת
אז ביקשתי שלא תשכחו לבוא לומר שלום
והנה אנחנו נפגשים כאן מדי כמה שנים, וזו התגשמות החלום,
כי תמיד כשאני רואה את כולכם, עם ילדיכם ובני או בנות זוגכם
ליבי מתמלא סיפוק, שמחה ואושר לקראתכם
בידיעה כי מצאתם את מקומכם בארץ הזאת, כל אחד בדרכו שלו
ואולי גם לי יש חלק בזה – או שכן, או שלא....
אז ממרום גילי אחתום ואומר לכם, חניכיי האהובים –
אתם רק במחצית חייכם – עלו והצליחו, הגשימו את כל חלומותיכם הטובים
ואל תשכחו לרגע את שלוש השנים שחוויתם כאן
על הדבש והעוקץ, שלעולם לא ייבש ליחן.
ושנזכה כולנו להיפגש פה שוב ושוב,
כי כל השאר, בינינו, פחות חשוב....
אוהבת בכל נשמתי אתכם,
תמיד תמיד תמיד
שולה
שלכם
1.8.2025