הטיול לאתיופיה/יומן
מסע/ שולה אפרת/דצמבר-ינואר 20 25
ימים 1-2
ב-25.12.24 הקבוצה
של אריה מתקבצת בנתב"ג רגע לפני חצות
במטרה את אתיופיה
הגדולה לכל אורכה לחצות.
בטיסה חלקה לפנות
בוקר לאדיס אבבה מגיעים
ומתמקמים במלון
למנוחה קצרה שתעורר את הטיילים היגעים.
עם בוקר עולים על
מטוס קטן, וכבר עובר לו חצי יום
כדי לטוס לעיר
ג'ינקה לתחילת הטיול בדרום.
מיד עם הנחיתה, לא
פחות ולא יותר
עולים על הג'יפים ונוסעים
לשוק השבועי של יום חמישי, הראשון בטיול
כי על אף אחד כזה
אריה לא יוותר!
השוק בקי-עפאר באמת
גדול ויפה ותוסס ומאוד צבעוני
אליו כל השבטים שבאזור
נקבצים.
חוזרים את כל הדרך
היפה לג'ינקה, ללודג' הראשון
ועטופים בשלווה
ובירוק-הירוק הולכים לישון.
יום 3
היום שלפנינו הוא
מסעיר במיוחד –
מתחיל בביקור בכפר קטן של שבט אחד,
בנה שמו, ואין בו
שום דבר מיוחד
עד שמכירים גבר-גבר
אחד
שהרג אריה במו ידו
והשן שלו תלויה
לתפארה על צווארו.
ועוד ראינו שבסמוך
להם גרה משפחה
מאומצת,משבט
המורסי, שבסכסוך שכנים הסתבכה
וראש המשפחה הזאת,
גם הוא גבר-גבר כנראה
כי גם לו תלויה על
הצוואר שן של אותו אריה...
לנשות שבט מורסי יש
מודה מאוד משונה,
להשחיל צלחת חרס
בתנוכי האוזן ובשפה התחתונה,
להן אין ספק שכך זה
צריך להיות,
אך קשה להבין איך
עם זה אפשר לחיות.
חציו השני של היום
לשבט האמר כולו מוקדש
לחזות בטקס התבגרות
ייחודי שהוא חוויה של ממש:
בשלב הראשון בנות
השבט באקסטאזה גוברת רוקדות
ושרות וקופצות
במעגלים עוד ועוד
עד שלפתע מגיעים
בחורים מקושטים
כשבידיהם החזקות הם
אוחזים בשוטים
והבנות הנלהבות
מתחילות לרוץ אחריהם
ומתחננות שיצליפו
בכל הכוח בהן,
כי ככל שיהיו
לבחורה יותר צלקות על עורה
כך יובלט הקשר
האמיץ לגיבור הטקס של אותה נערה.
ואז מגיע שיא הטקס
שהוא ריצה על פרים
אותם בשורה צפופה
וארוכה מסדרים,
בעוד בצד לוקחים את
הנער שפושט את בגדיו
ומכינים אותו למבחן
הגדול בחייו –
עליו לרוץ על גבי
הפרים הלוך וחזור
ואם הוא נופל – רק
אלוהים לו יעזור...
בחורנו הנאה רץ
הלוך וחזור כשבע פעמים
כשכל בני המשפחה
והקהל שנאסף עומדים נפעמים.
תם הטקס, כולם
מתפזרים לבתיהם מותשים
ואנו מדליקים נר
שלישי של חנוכה
ומעכלים את החוויה
העוצמתית באופן אישי.
יום 4
לעבר נהר האומו
בנופי סוואנה נוסעים ונוסעים,
אבל שום חיה של ממש
אין רואים
כי האתיופים הכחידו
את כולן – עסק ביש!
רק זבד אחד ושועל
דרוסים מוטלים על הכביש....
מגיעים לשפת האומו באמצע
היום
מסיירים בכפר של
שבט קארו בשיא החום,
מטיילים בין הבקתות
ואל תוכן מציצים
נותנים לילדים
הצובאים עלינו מתנות והם מרוצים.
חוזרים לדימקה, כפר
גדול שיש בו שוק של כל שבטי האזור
פרוש על פני שטח
פתוח עם שפע תוצרת שקשה לבחור.
לאחר מנוחה קלה
בלודג' שוב נוסעים
ואת בני שבט ההאמר,
מיודעינו מהפרים, בחיי היומיום שלהם רואים.
בערב,לאחר הדלקת
הנר הרביעי כדת וכדין
מקבלים הרצאה מרתקת על הקשר היהודי
וגם הרומנטי בין
שלמה המלך ומלכת שבא,
שנמצא בין המציאות
לדמיון, ואולי בכלל לא היה.
יום 5
היום חוזרים לנהר
האומו במקום אחר
וצריך לחצות אותו
בסירות קאנו, לא פחות ולא יותר,
שלושה או ארבעה
בקאנו, עם שייט מלפנים ומאחור
ורק מתפללים שהכל
בשלום יעבור .
שם, מעבר לנהר,
יושב לו שבט אומוראטה העני
המבנים הם מעין
פחונים עלובים, המון לכלוך וילדים מוזנחים,
אבל יפי תואר עם
מאור פנים כולם מקטן ועד גדול
ונשות הכפר בלבוש
מסורתי יוצאות לכבודנו במחול.
מכאן יוצאים למסע
ארוך בכיוון צפון-מזרח
בדרך משובשת
ומאתגרת, אך יפה כל-כך!
הרים נישאים
ועמקים, צוקים ויערות
אי אפשר לישון, יש
כל כך הרבה לראות!
לעת ערב מגיעים
לתחומו של שבט קונסו החביב
שאנשיו פיתחו
חקלאות על טרסות,סביב-סביב.
יום 6
היום מתחיל בביקור
בכפר של שבט קונסו, אתר מורשת ראוי
שאנשיו מומחים
בבנייה בעץ ובאבן, והכפר בטוב טעם בנוי.
מתחילים בביקור
במתחם המלך, שהוא אדם מרשים ביותר
יושב על כסאו ועל
עצמו ומעשיו באנגלית טובה מספר,
תפקידו העיקרי הוא
להשכין שלום בין האנשים
לפתור סכסוכים קלים
כקשים,
נראה כי המלך הזה
עושה את תפקידו ללא דופי
הודות לכישרונותיו
וקסמו האישי. איזה יופי!
הסיור בכפר מגלה
רשת של גדרות במבוק מעוצבות,
כה יפה ההליכה בו
בין הרחובות!
במרכז הכפר יש מעין
פירמידה עשויה ממוטות ארוכים של עץ
שבזמנו, כל מחזור
של בני ה-18 את עמודו מוסיף ומשפץ,
הרמת אבן כבדה וזריקתה לאחור היא המשימה של
המתבגר
ואם עמד בה בהצלחה,
הוא נחשב לבוגר.
בדרכנו לעבר ארבה
מינץ', העיר המרכזית בדרום,
קרה לנו דבר נורא
ואיום:
הגענו לגשר גדול
מעל נהר רחב
ששוק גדול עם המון
אדם פרוש על גדותיו,
ובעוד אנו פוסעים
לאיטנו על הגשר ואת העיניים שוטפים,
עשרות ילדים ונערים
אותנו עוטפים
ונוגעים, ומושכים
בשרוולים ובשערות מבלי לוותר,
ככל שאנו מנסים
להדוף אותם, הם מעיזים יותר –
פחד של ממש, אפשר
להתפלץ
עד שאריה ודניאל
באים את בנותינו לחלץ...
ממשיכים בנסיעה עד לארבע מינץ', למלון המפנק והנעים
ולמראה השקיעה
במימי שני האגמים נרגעים.
לאחר ארוחת הערב
מתאספים בהול המרווח
ועושים סוף-סוף
שיחת היכרות לה חיכינו כל-כך.
כל אחד בתורו על
עצמו מספר
מי בקיצור רב, ומי
מרחיב קצת יותר,
והולכים לישון
בהרגשה טובה
ללילה ארוך של שינה
ערבה.
יום 7
היום יוצאים לשיט
על פני אגם צ'אמו, את כל מה שיש בו לראות
מצויידים במשקפות
ועם המון ציפיות לכל מיני הפתעות.
שטים שעתיים, ומה
רואים בסך הכל?
שני תנינים ענקיים
השרועים על החול,
מופע מרשים של
עיטמים ושלדג אחד כחול,
היפופוטם לא ראינו,
אפילו לא אחד,
אך כשיצאנו מהאגם
חנינו בנמל דייגים נחמד
ובו חיכו לנו המון
מראבו שמנקים את החוף,
מגלנים, פטישונים
ועץ ענקי עם קיני אורגים בלי סוף.
ואז עולים לרכס
המתנשא לגובה של 3,000 מטר,
במרומיו חי לו שבט
הדורזה החרוץ המעבד כל סנטימטר
ואנשיו גם מומחים
באריגה דורות על גבי דורות,
נשותינו מתנפלות על
תוצרתם וקונות עוד ועוד.
את בתיו בונה
מבמבוק ומעלי בננה גגותיו,
הגדרות ארוגות שתי
וערב, ומה יפים ומטופחים רחובותיו!
ועל כל אלה מנצח
הצ'יף החתיך המרשים
שיודע ליזום
פרויקטים ולנהל אנשים,
הוא מראה לנו את
חיי הכפר אחד לאחד
ועושה לכבודנו טקס
יין מאוד מיוחד
ולבסוף מארגן את
להקת הכפר למופע פולקלור מושלם
אליו מצטרפים
כוחותינו, וגם אריה שעולה על כולם.
במלון המקושט
והחגיגי יש המולה גדולה,
כי הלילה בחצות שנה
חדשה מתחילה,
אנחנו מדליקים נר
שביעי של חנוכה ומנסים להקדים לישון
כי מחר עולים צפונה
ונגמר החלק הראשון.
יום 8
הבוקר הגיע הזמן
להיפרד מארבעת נהגי הג'יפים שלנו,
שכה תרמו להצלחת
הטיול והנעימו לנו –
נהגים מיומנים
שיודעים לתמרן בדרכים בין עדרי הבקר והצאן
ולכל בקשה , אפילו
טיפשית שלנו נענים ברצון.
היום הזה כולו למעבר
מהדרום לצפון מוקדש,
בשתי טיסות קצרות
מגלים עולם חדש:
על גדות אגם טאנה
שוכנת בהר-דהאר העיר הגדולה,
רחבת מימדים ותוססת
ורבת המולה,
סיור קצר בה מביא
אותנו ממש-ממש למקורות הנילוס הכחול
ולשוק הפרוש על פני
כמה רחובות בו מקומות רבים לאכול.
ויש לנו מלון יפה
ומיטיב ממש על שפת האגם,
נו, תגידו אתם, מה
עוד צריך בן-אדם?
בארוחת הערב מדליקים
נר שמיני ומחנוכה נפרדים, מה צר
והולכים איש-איש
לחדרו ללילה קצרצר.
יום 9
משכימים קום כדי
לשוט על אגם טאנה העצום,
שטים אל עבר חצי אי
שעטור ביער קסום
וכנסייה עתיקה
מהמאה ה-14 שמורה טוב ממש,
מבנה עגול בנוי עם
גג עשוי מקש,
מעוטר מבפנים מהטפחות עד הגג
הכל צבעוני כל-כך,
לעיניים ממש חג!
חוזרים לעיר
ומתיישבים צהריים לאכול במסעדת-גן,
יפהפייה עם אוכל
טוב, טעים ומעודן
ומתחילים להעפיל
לעבר ההר הגבוה בכביש סביר
מתרשמים מיפי הנוף
ומרעננות האוויר,
המון כפרים פזורים
בשטח ושדות מעובדים לרוב,
עיזים ובקר והמון
אדם ממלאים כל רחוב.
בגונדר מבקרים במתחם
פסילידס, מהמאה ה-17 ולמגדליו עולים
עתה משפצים את כולם
בעבודת נמלים,
מבקרים בבית הכנסת
היהודי תפילת ערבית לראות,
ומתמלאים בהרגשת
אחווה יהודית ללא מרכאות.
ועולים מותשים
למלון הממשלתי בראש ההר
מלא בחיילים חמושים
ונראה ממש מבצר.
יום 10
היום מתחילים את
המסע למרומי רכס סימיין,
בנופים עוצרי נשימה,
פשוטו כמשמעו, שקשה לדמיין.
אך אי אפשר לפסוח
בדרך על ביקור בביתה של מרים,
אישה שבהיותה בת
ארבע עשתה את המסע לסודן במו רגלה
אך אינה יכולה
לעלות ארצה כי אינה מוכרת כיהודייה,וזהו גורלה.
עצירה ראשונה
להתרשמות מנופי השחמט של אלוהים
ומה שראתה כאן
המלכה אליזבט, גם אנו רואים,
עצירה נוספת בעיר
המחוז דבארק בתחילת השמורה
בה אוספים את שלושת
החמושים המופקדים על השמירה,
ועוד עוצרים כדי
לצפות בדיש עם שוורים וסוסים ללא מורג,
ומתחילים לטפס לשיא
הרכס ללא מורא.
יוצאים לטיול בן
שעתיים בנוף המכושף,
עוצרים ליד כל פרח
ולמראה כל בן כנף,
כמעט מגיעים לסוף –
ולא רואים שום קוף!
כשכבר כמעט
מתייאשים הריינג'רים רואים צל של קוף
ואז החל מרדף
אחריהם שנמשך בלי סוף,
עד שהם ניצפו על
ראש מצוק שדרש טיפוס קשה למדי
שלא כולם יכלו לו,
ונשארו באוטובוס כי היה להם די,
ורואים להקה ענקית של
ג'לדות פעילה ותוססת,
הגדולים עסוקים
בניקוי והקטנים משחקים בתופסת,
ולומדים מאריה הכל
על מנהגיהם, ועל אורח חייהם שם בהר
ומקנחים בסרט שלם
עליהם ליד האש הבוערת בבר.
יום 11
את הלילה בגובה של
3,300 מטר בלודג' המיוחד
עברנו בשלום בעזרת
בקבוק חם שקיבל כל אחד.
בבוקר יצאנו לראות
את הקופים על בטוח,
הם חיכו לנו
בהמוניהם סמוך למצוק בשטח פתוח,
קופי ג'לדה גדולים
וייחודיים לאתיופיה, מלאי קירבה,
אוכלים ורבים
ומנקים אחד את השני וגם עושים אהבה,
אחר כך יצאנו על
שפת המצוק הענק לטיול,
עלינו, ירדנו עד
מפל גבוה שנשקף לו ממול,
והתחלנו לרדת במורד
הרי סימיין חזרה לגונדר
למלוננו הממשלתי
המתנשא כמבצר בראש ההר.
וכמובן, בלי כנסייה
אחת ביום אי אפשר כנראה
אז ביקרנו בכנסיית
השילוש הקדוש מהמאה ה- 17
בנויה כבזיליקה,
מלאה בעיטורים מרהיבים
והתמקמנו במלוננו
המוכר והטוב עייפים ורעבים.
ימים 12-13
היום טסים ללליבלה,
עיר הכנסיות החצובות בסלע.
מגיעים לשם בצהרי
היום ויוצאים לראות את הפלא:
מיתחם גדול של 11 כנסיות
בצורת בזיליקות מושלמות
שחצבו אותן בתוך
סלע קשה מאוד במאה ה-12, והן עומדות שלמות,
לליבלה המלך
נצטווה לבנות העתק של העיר ירושלים בחלומו
ויצר לו את מתחמי
הכנסיות, ונהר הירדן והתבור, ומה לא,
האתר הוא אבן שואבת
לעולי רגל מכל רחבי המדינה
הולכים ברגל
ממרחקים עם מקל וצרור קטן לתזונה.
היומיים הללו הם
ימי חג המולד האתיופי
וכדאי להיות בהם
בלליבלה כדי לראות ולחוות את היופי.
המון אדם לבושי לבן
נוהרים במעלה ההר
ל-11 הכנסיות
החצובות בסלע בעיצוב נהדר,
ממלאים כל חצר, כל
רחבה, כל תצפית אפשרית
כדי להיות במגע
קרוב ככל האפשר להתרחשות המרכזית.
גם אנחנו ניסינו
בתוך ההמון להשתלב,
לפלס דרך בין
החוגגים ולאירוע להתקרב.
זה היה צפוף ומחניק
ומאתגר במיוחד
אך כלל לא מאיים או
מפחיד או מסוכן ,ולו לרגע אחד.
אווירה של קדושה
אופפת את הכל, הכוהנים שרים מבלי להתעייף,
והקהל יושב ומקשיב,
ורבים נרדמים להם בכיף.
ברחבה של אחת
הכנסיות שרו ורקדו החוגגים,
אנחנו הצטרפנו למעגל והשמחה הרקיעה שחקים.
נכון, היה קשה מאוד לנוע בין הכנסיות ובתוכן
אך המאמץ הוא כאין
וכאפס מול החוויה שאין כמותה.
ימים 14-15
אלה מביננו שרצו
למצות את חגיגות המולד, או סתם לסבול
השכימו קום וחזרו
לכנסייה הקדושה שהיינו בה אתמול,
ומה ראינו שם? המון
עצום ורב בכל פיסת אדמה,
ממלאים כל רחבה וכל
מעקה בצפיפות איומה
תהלוכת כוהנים עם
מטריות אל תוך הכנסייה עולים ושרים,
ומרוב צפיפות ודוחק
אנו לא נשארים.
טיסה קצרה לאדיס
אבבה דרך גונדר עם הפסקה קצרה,
מפגישים אותנו שוב
עם טקס חליצת הנעליים, איזו צרה!
לעת צהריים מגיעים
לאדיס אבבה, מתמקמים במלון
ועולים לגובה של
3,200 מטר, לגבעת אנטוטו, לביקור שהוא די כישלון,
כי הכנסייה היפה
מבחוץ הייתה בשיפוץ, ואין כניסה
ואת הנוף המרהיב
הנשקף מההר האובך כיסה,
אך כן ביקרנו
בארמון המלך מלניק והקיסרית טאיטו, והיה מה לראות
ובעיקר נהנינו מאוד
מאוויר הפסגות .
בערב הולכים בסך למסיבת הסיום ולסעודה האחרונה
במסעדה מפוארת בה
מוגש אוכל אתיופי עם להקה רעננה,
מוזיקה סוערת עם
כלי נגינה אותנטיים ונגנים מופלאים
וריקודי עם נמרצים
עם רקדנים בלתי נלאים.
עם בוקר קמים בנחת
ליום האחרון בטיול שלנו
מבקרים במוזיאון
האתנוגרפי שמסכם לנו את כל מה שהיה לנו,
לכנסייה המשתפצת
היפהפייה בה נמצא קברו של היילה סילאסי גדול הדור,
למרות תחינותיו של
אריה לא הצלחנו לחדור
רק הקפנו אותה
סחור-סחור
בתקווה ששערי שמים
ייפתחו עכשיו –
אך לשווא....
אז נסענו לארוחת
צהריים אחרונה ולשיחת סיכום הטיול, ואיך לא?
ושמנו פעמינו לשדה
התעופה לטוס ארצה, איש-איש לביתו שלו.
אפילוג
מה יש לומר? היה
לנו טיול של פעם ב...
שאפשר להלל ולשבח
אותו בכל פה,
אתיופיה של הצפון
ואתיופיה של הדרום,
והעם האתיופי במלוא
הדרו
נחשפו לעינינו שבט
אחר שבט
והיה פשוט ולבבי איתם לשבת
(למרות ההטרדות
הבלתי פוסקות של פושטי היד
שלעיתים עברו את
הגבול והיה צריך להפסיקם מיד),
אנשים, נשים וילדים
שיש להם חיים כל כך קשים
ונראה שהם שמחים
בחלקם, ויותר מזה לא מבקשים,
מעבדים את חלקת
אלוהים הקטנה שלהם ורועים את עדריהם,
והם כל כך אדיבים
ומסבירי פנים לאורחיהם,
שלא לדבר על יפי
הדרכים והנופים
הצמחים, הפרחים,
בעלי הכנף והקופים.
טקס השוורים בדרום
וחגיגות המולד בלליבלה
עשו עלינו רושם בל
יימחה וחוויה שעוד לא די לה.
והקבוצה הקטנה
והחביבה שלנו, המובחרת
ממושמעת, עומדת
בלוח הזמנים, ממש נבחרת!
בעלת כוח קנייה
מרשים, בכל חמדה עינה,
ואין ספק שתרמה
רבות לכלכלת המדינה!
ובראשה ניצב גור
אריה יהודה, שכאן אמבסה שמו
רוב הקבוצה שלנו
עדיין לא טיילה עימו
אך אחרי שטעמה ממנו
קצת, כמו כולם
ודאי תוסיף לטייל
ולראות איתו עולם,
בשל הידע העצום
והרב והיכולת הדידקטית המשובחה,
הרוגע והשלווה שלו
שיוצר אווירה נינוחה,
וההתלהבות הנערית
מכל בעל חיים וכל עוף
והצעקה "איזה
יופי!!!" למראה כל נוף.
כזה הוא אריה אללוף
ואין בילתו
ואין כיף גדול
מלראות עולם איתו!
ודניאל שלנו,
המלווה המסור והנאמן
מתחילת הטיול ועד
סופו, כל הזמן
נודה על האיכפתיות,
היעילות והרצון הטוב
לארגן, לדאוג לכל
פרט, להסביר ולסחוב –
יישר כוח, דניאל,
זכינו במלווה של זהב,
שיהיה לך רק טוב
ותזכה באושר רב!
זהו זה, חבריא,
טיולנו הנה תם
כמה טוב לדעת שעם
העם הזה יש לנו קשר דם,
מן הראוי שכל
ישראלי יבקר באתיופיה למען יידע
שהעם הזה הוא
מציאות ולא רק אגדה.
* * * * *