חופשה משפחתית במינכן/ פסח תשפ"ה
האמת, לא היו לי ציפיות רבות לביקור המשפחתי הזה...
א.
לא היה לי מושג עד כמה גל ובנימין יתייחסו אלי כהורים צעירים
לילד ראשון.
ב.
איך יהיה המפגש עם
שי ומולי אחרי שלושה חודשים של חוסר קשר?
ג.
איך אחווה את
מינכן, בה ביקרנו הלל ואני כתיירים לפני חמישים שנה פחות או יותר?
ד.
איך ארגיש מבחינה
בריאותית רחוק מהבית, כשאני לא במיטבי?
ה.
ואיך תהיה השהות
הממושכת עם הלל, אחרי שלושים שנים של פירוד"...
אכן, שאלות לא
פשוטות שהתשובות עליהן תינתנה רק בזמן אמת.
מנגד, עמדה הציפייה
הטבעית למפגש המשפחתי המחודש שבמרכזו היכרות ראשונה עם הנין, רועי, וחגיגת הסדר
במתכונת המשפחתית המצומצמת.
האכזבה הראשונה היה
המלון, שגל הזמינה לנו בשל מחירו הסביר מבחינה כספית, אך ממוקם רחוק מהמרכז, באזור
שאין מה לעשות בו מחוץ למלון, וכל יציאה לבית המשפחה או לאתרים בעיר הצריכה שימוש
במונית או בהובר, תענוג שעלה לנו המון כסף. בנוסף, חסרו בו דברים בסיסיים שישנם גם
במלונות ברמה יותר נמוכה, כמו סבוני רחצה
נוחים לשימוש, קומקום חשמלי, קצת תה, קפה וסוכר...
האכזבה השנייה, והיותר כואבת, הייתה השהות הקצרה מדי בבית המשפחה. מדי
יום בילינו שם לכל היותר שלוש שעות מתוך עשרים וארבע, ורק פעמיים יצאנו עם גל
ובנימין ורועי לטיול קצר ומרענן בפארק הסמוך לביתם. באחד הערבים יצאנו כולנו
למסעדה הסמוכה לביתם, אך גם שם גל פרשה מייד עם רועי שהיה לא שקט. אבל הודות לאוכל
שהגיע אחרי שעה ארוכה זכינו לשבת אחים גם יחד בנינוחות.גם טל וגיא היו שם, והשרו
הרבה אור ושמחה למפגש. עם רועי לא יכולנו
לעשות דבר, חוץ מלראות איך הוריו וסביו מטפלים בו. רק פעם אחת גל הסכימה לי להחזיק
אותו על הידיים, בלי נשיקות, רק לצורך
צילום מהיר, וזאת לאחר ששטפתי ידיים במשך חצי שעה עם מים וסבון, כשגל מפקחת עלי וכמובן עטיתי מסיכה. הלל הצליח להחזיק אותו
בלי מסיכה וטקס שטיפת ידיים רק הודות לבנימין שניצל את ההזדמנות שגל לא הייתה באזור,ופשוט הניח את התינוק בידיו, ואחר כך
חטף מקלחת מגל....
האכזבה השלישית הייתה שבמשך שמונת הימים שהיינו במינכן, לא יצאנו ממנה
לחוות את הנוף הגרמני היפה באזור, אפילו לא לחצי יום. פשוט היינו
"תקועים" בעיר. וזאת משום שלא היה לנו מספיק כסף כדי לשכור מכונית, או
סידור תיירותי אחר, ובתחבורה ציבורית שהיא מאוד נוחה וזולה הלל לא העיז להשתמש, כי
פחד שלא ידע להסתדר. ואני לא יכולתי להרשות לעצמי לצאת להרפתקאות לבדי בגלל מצבי
הבריאותי הלא יציב. אז היינו "כלואים במינכן".
אבל מינכן היא עיר גדולה ויפה ונקייה מאוד, ויש בה הרבה אתרים מעניינים.
מה גם שכל השבוע היה לנו מזג אוויר אביבי נהדר! אשר על כן יצאנו כל יום לתור מקום
אחר, וכך היכרנו את העיר, את ארמונותיה וגניה היפים: ביקרנו בשני ארמונות של מלכי
בוואריה עם גניהם היפים, במוזיאון המדע הענקי ובמוזיאון אמנות יוונית ואטרוסקית עם
תצוגות מרשימות, בגן האנגלי העצום והמזמין לטייל בו עוד ועוד, בפארק האולימפי, בו
נתנו כבוד לספורטאינו שנרצחו בו, ועם המון דובדבניו בפריחה מלאה!
וכמובן לא פסחנו על הכיכר המרכזית, מרין פלאצה, המעוטרת במגדלי הכנסיות
המרהיבים, בחנויות ובתי אוכל לרוב, והמון אדם, אווירה וכיף.
לסיום הביקור במינכן עלינו על אוטובוס התצפית התיירותי ובמשך שעתיים וחצי
סובבנו את העיר ועברנו את כל האתרים בהם ביקרנו במו רגלינו ובעוד רחובות ואתרים
שלא הגענו אליהם.עיר יפה מינכן, ללא מגדלי
ענק ורבי קומות, בתים עתיקים ומסוגננים לרוב, לצד בתי דירות פשוטים בצבעים רכים,
שדרות ופארקים לרוב הנותנים לעיר צביון כפרי.
החוויה העזה ביותר מבחינתי ללא ספק היה המשחק במסגרת רבע גמר ליגת האלופות
בין באיירן מינכן לאינטר, בארנה. מבנה עגול ולבן, שבלילה מואר בצבעים שונים ובעיקר
באדום של באיירן, ומכיל 75.000 צופים! ובשל חוכמת המבנה והתנהגות הקהל, אין
הצפיפות מורגשת! הלכתי למשחק עם שי, הודות לכרטיסים שהשיג טל אחיה של מולי. לא
ישבנו אחד ליד השני, אך באותו בלוק, כאשר אני יושבת בשורה השנייה, ממש-ממש ליד
הדשא, והמאמן של אינטר מתרוצץ לי כל הזמן מול העיניים... השחקן המרכזי מבחינתי היה
הקהל. אני רואה משחקים רבים בטלביזיה, אך לחוות את הקהל כשאת ממש בתוכו וחלק ממנו,
לחוצה בין שני אוהדים נלהבים, זה סיפור אחר לגמרי. שני הקהלים, הגרמני והאיטלקי לא
הפסיקו לשיר, לנופף בדגלים ובמטפחות וללוות כל מהלך במשחק בתרועות גיל או אכזבה, בהתאם לאוהדים. כשבאיירן הבקיעה
גול האיצטדיון הענקי רעם עד לב השמיים.המשחק עצמו היה מצוין, קצבי, מותח ומעניין.
בסופו הפסידה באיירן 2:1, אבל יש עוד משחק אחד באינטר, בו המנצחת במספר השערים
הכללי תעלה לחצי הגמר. ואני אצפה בו בביתי, ואשחזר את החוויה הבלתי נשכחת הזאת!
והיה לנו גם סדר פסח כהלכתו.שולחן ערוך עם מפה צהובה ופרחים צהובים
באגרטל. אוכל משובח שהכינו ובישלו שי ומולי. הגדות שהבאתי מהארץ,ושירון של משפחת
אפרת, והמסובין - שי ומולי, הלל ושולה,
בנימין וגל בהפסקות שאיפשר לה רועי הקטן. קראנו את כל ההגדה הקיבוצית ושרנו את
השירים מהשירון. למה נשתנה הקיבוצי הוספתי את שלי:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו חוגגים את הסדר במקומות שונים על פני כדור הארץ, הלילה
הזה אנחנו מסובין ארבעה דורות יחדיו.
שבכל הלילות אנו מספרים ביציאת מצרים, הלילה הזה כולנו עוטים צהוב.
שבכל הלילות אנו מברכים על הטובה, הלילה הזה רק מקווים שהיא כבר תבוא.
שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה אנו אוכלים את מה שבישלו
מולי ושי, שנאמר: מצא אישה מצא טוב.
ובדיוק כשהגענו לאחד מי יודע הופיעו טל וגיא שבאו היישר מהארנה, שם חזו
במשחק ליגה של באיירן מינכן, ויחדיו שרנו את כל 13 הבתים.
תם סדר פסח כהלכתו, אותו זכינו לחוג במסגרת המשפחתית במינכן . וטוב שכך!
ועכשיו הגיע תורו של הסדר המשפחתי שלנו במצבו הנוכחי.
אז ככה. מצאנו את שי ומולי שלווים, רגועים ושמחים בחלקם. וזאת לאחר שנה
נוראית שעברה עליהם בהתמודדות עם הדיכאון העמוק ששי נפל לתוכו בעקבות המלחמה, וסחף
את כולנו לתוך המערבולת האיומה הזאת. והנה זכינו לחוות את שי שתמיד היכרנו – רגוע,
מתפקד, מוביל ופותר כל בעיה בשקט ובהגיון שלו. הוא הנחה אותנו מה ואיך לעשות בעיר
הגדולה, צייד אותנו במפות ומיקומים, ובעצות לאן כדאי ללכת ומה חשוב לראות.
בסוף קריאת ההגדה נתן שי את הגירסה שלו ושל מולי למה נשתנה, ובין היתר
ציין את היציאה שלו מהחושך של השנה שעברה אל האור של השנה הזאת, וליבי רחב.
בשורה התחתונה הקושי העיקרי שלי במסע הזה הייתה השהות הממושכת מדי עם
הלל. בשל הנסיבות, רוב הזמן היינו שנינו לבדנו בעיר הגדולה. שוב תלויים אחד בשני,
וצריכים כל הזמן לנווט בין הרצון החופשי של כל אחד לאילוצי היחד. בלטה במיוחד בעיית
הקצב השונה בינינו. הלל כל הזמן רץ והיה לי קשה להדביק אותו. עיצבן אותי שהוא כל
הזמן מסתכל אחורה לבדוק אם אני בשטח, אך הצחיקה אותי המחשבה שהוא ממש כמו פנדה
שלי....(בשמיר קראו לי שולה אפרצה, אבל במינכן היוצרות התהפכו והלל הפך להלל
אפרץ...). אני לא הרגשתי מספיק בטוחה כדי לצאת להרפתקאות בעיר לבדי, בעיקר בשל
בעיית הסחרחורות שמטרידה אותי בחודשיים האחרונים, ואף אילצה אותי לוותר על מוזיאון
המדע ולפרוש למלון. באזור המלון לא היה מה לראות ולעשות, כך שגם לטייל בסביבתו לא היה
לי עניין וגם לא העזתי, ושעות רבות מדי הייתי תקועה במלון. התלות בהלל הייתה לי
קשה, ועם זאת לא יכולתי לנוע בעיר בלעדיו. המצב הזה הזכיר לי את שנות נישואינו
הרבות, וזה היקשה עלי מאוד.אבל עכשיו אנחנו במצב משפחתי שונה, סבים לשבעה נכדים
ולשני נינים, והגיבוש המשפחתי חשוב לנו יותר מכל. אשר על כן עשינו את המאמץ הרגשי,
הפיזי והכספי והגענו עד מינכן.
בסיכומו של דבר, עם מה אני יוצאת מהמסע הזה?
עם הרגשה שהיה לי הרבה יותר מדי הלל, ויותר מדי מלון, והרבה הרבה פחות
מדי המשפחה, שרק בגללה עשיתי את כל המאמץ וכל הדרך להגיע אליה. אבל זה מה שהיה
אפשר לעשות בתנאים האלה.ואם אני מחברת את כל נקודות האור שהיו בשמונת הימים האלה,
הרי שהיה טוב, וטוב שהיה!
היה לנו חג אחר, ואפילו שמח!