הטיול לצפון הודו/
שולה אפרת, דצמבר 2025
יום 1
מי מאיתנו על הודו
לא שמע?
על הלכלוך, המחלות,
הצפיפות והשד יודע מה,
אך אין כמו בגוף
ראשון להתנסות
וטוב מראה עיניים.
רק לקום, ולעשות!
אז עולים על טיסה
ולדרך ארוכה יוצאים,
שמונה-עשר טיילים מנוסים שלראות עולם יודעים,
אמנם מחצית מהם
ממושב פארן שבערבה,
מה שמבטיח שתהיה
לנו קבוצה טובה.
לדלהי מגיעים בערב
וכבר מאוחר
וצריך להתארגן
לשינה ערבה לקראת מחר.
יום 2
לפנינו היום נסיעה
ארוכה כל הדרך דרומה לאגרה
בירתם של הקיסרים
המוגולים במאות ה 16 ו- 17 כמסתברא,
נורית מתחילה עם הכל
על הכל על הודו להפגיז
תוך השתדלות לא
להעמיס מדי וגם לא להרגיז
וכך מבלי להרגיש
עבר לו חצי יום
והנה אנו עומדים
בפיתחו של המבצר האדום.
משתאים למראה מבנה
אדיר ממדים כולו בנוי מאבן אדומה מקומית,
אותו בנה המלך אכבר
הגדול כמחוות אהבה חלומית
לפניו יש חפיר של
ממש ועל חומותיו משמר של תנינים ,
והוא מלא בארמונות
ושיבוץ אבני חן בעיטורים מסוגננים.
איזה מבצר מהודר,
מרשים ויפה שכזה -
הוא כנראה אהב אותה
האיש הזה.
ומקנחים באתר הידוע
כאחד משבעת פלאי עולם,
הלא הוא הטאג'
מהאל, שהוא באמת הגדול מכולם,
אותו בנה שאג'יהאן
כמצבה לאשתו האהובה
והוא מורם מעם
ומתנשא מעל כל הסביבה.
כבר ראינו אותו
מרחוק לוטה בערפל ומטושטש,
אך להלך בתוכו
באורה של שקיעה זו חוויה של ממש!
יום 3
ממשיכים בדילוג
מפלא ארכיטקטוני אחד לשני היותר מרשים,
את עיר האבודה,
בירתו האימפריאלית של אכבר הגדול, ברגלינו חורשים
זו העיר שבנה אכבר
ונטש אחרי ארבע עשרה שנה בשל מחסור במים
ובו ארמונו הבנוי
מאבן חול אדומה, שהוא תאווה לעיניים.
עכשיו תורו של
המסגד, שבמרכזו קבר לקדוש הסופי סלים צ'יסטי, כולו שיש לבן,
שנתן לאכבר חשוך
הילדים ברכה שהתממשה, כמובן.
ובין המוזליאום והשערים הגבוהים אנו פוסעים יחפים
ומשתאים מהקשתות המסוגננות והעיטורים היפים.
ועכשיו מתפנים
ליהנות מזיוו של הטבע בקאולה-דאו, שמורת הציפורים הקסומה
בה פוגשים איל נקוד
ידידותי, ופיתון הודי ענק שלמזלנו שרוי בתרדמה,
וחסידות אדומות
יפהפיות עם גוזליהן מקננות על צמרות העצים,
נחשונים ומגלנים
וקורמורנים – מזל שאריה איתנו להגדיר כל מה שרוצים
חגיגה לעיניים במים
הרבים, בשמים ועל כל צמרת –
ולקינוח מעל המגדל תצפית מול שקיעה נהדרת.
ובמלון המפתיע, מלא
במדרגות ומבוכים שכולו ארמון מורשת
ממתינה לנו חתונה
הודית צבעונית, שמחה ומרגשת.
יום 4
היום נכנסים לארץ
המלכים, הלא היא רג'יסטאן
הגדולה במדינות
הודו שלעומתה אנחנו פסיק קטן.
בעיירה אבנרי נגלית
לפנינו באר המדרגות, העמוקה מאוד עם 3,500 מדרגות סביב-סביב
הבנויות לתלפיות
משלושה כיוונים במבנה גיאומטרי מדויק ומרהיב.
בצידה הצפוני בנוי
ארמון המלך
וכל זה נבנה לפני 1,200 שנה בערך.
בדרך לג'איפור
עוצרים בסנגאנר ועושים היכרות
עם מפעלים מקומיים,
לאו דווקא אטרקטיביים לתיירות.
הראשון מפיק משאריות
טקסטיל שאין בהם שימוש
נייר וחפצי נוי, כולם תאווה לעיניים ומעוררי
ריגוש.
במו רגלינו הגענו לעוד
שני מפעלים, הדפסת בלוקים על בד ידנית
ומפעל לקרמיקה
כחולה, עם סדנאות לנוער, ותוצרת גאונית.
לג'איפור הגענו
אחרי רדת החשיכה והתכבדנו בסרט הודי אלים
שהיפה בו הייתה
תגובת הקהל המקומי.
נרגענו במסעדה
מקומית עם הופעת פולקלור של הודית נחושה
שרוקדת עם ארבעה
כדי חרס על ראשה.
יום 5
את היום מתחילים
בעיר העתיקה בהתרשמות מארמון הרוחות
שהוא רק חזית
יפהפייה, שנבנתה למען תוכלנה נשות הארמון לצפות בהסתר בתהלוכות.
לג'איפור התוססת
מתוודעים בהצצה לשוק החלב,
שאת טיבו בודקים
בהכנסת היד לכדים, לתימהוננו הרב,
כך מתרשמים מאחוז
השומן והטעם ומוזגים לצרכן
על זה נאמר, תסתכל
על מה שיש בו ולא בקנקן...
ועכשיו מגיעים סוף
סוף לפילים
על גבם בצמדים למצודת
וארמון אמבר מעפילים,
מסיירים בחדריו, בשעריו,
בפרוזדורים ומקיפים אותו סביב-סביב,
ומבעד למשרעביות
החלומיות משיש צופים אל הנוף המרהיב.
בריקשות מטורפות נוסעים
בצפיפות איומה לשוק
כולם נדחפים,
מצפצפים – פחד אלוהים פשוט.
בשוק עצמו יש לנו
חצי שעה בקושי, אבל מוכרחים
לראות מקרוב ולחוש את
שוק הפרחים
בו יושבים גברים
בלבד ופרחים שוזרים
למקדשים, לחתונות,
לאירועים ולקישוט קברים.
כשחוזרים לבסוף
לאוטובוס עייפים אך מוקסמים
עולה עליו במפתיע
ילד בן תשע שעושה לנו קסמים.
במצפה הכוכבים , בין
שעוני השמש ומכשירי החישוב כל אחד חותר
למצוא את המזל שלו,
עליו לא יוותר.
וכבר נכנסים לארמון
המהאראג'ה ומחמודותיו נהנים
וממהרים למקדש של
קרישנה עם המוני המאמינים,
לתפילת הערב עם
השירה הסוחפת את ההמון מצטרפים
ומגיעים למלון בערב
מרוצים אך עייפים.
יום 6
נסיעה ארוכה מערבה
לעבר פושקאר, העיירה הנודעת
כעיר הגמלים והפרות
שאסור בהן לגעת.
יש להודות שלמרות
כל הסיפורים המקדימים על מאות הגמלים,
לא ראינו , אולי אחד,
אבל למקדש יפה לאל ברהמה יחפים עולים,
נותנים כבוד למי שהציל את העיר מבצורת, והוא בעל
ארבעה ראשים
ועם כולם יורדים רק
אחרי שרואים את פסלו המוכסף, המרשים.
ועל ריקשות
ברביעיות שוב מצטופפים
ונוסעים בסימטאות
הצרות וברחובות המטונפים
היישר אל השוק
הצבעוני, ההומה והצפוף
שמשוטטות בו פרות (אחת
עם חמש רגליים!) ששמחות לליטוף.
ארוחת צהריים קלה
על שפת האגם הקדוש זוללים,
לאן עכשיו? היישר לסדנת
תופים!
יושבים על הגג, כל
אחד מול תוף גדול ותוף קטן
ואמן תופים מלמד
אותנו לנגן – חבל על הזמן!
נסיעה ארוכה כבר
בחושך לעיירה דווגאר בה מתנוסס ארמון מורשת
שהפך למלון וי-איי-פי
ומזמן לנו חוויה מרגשת –
אל תסתכל
בקנקן אלא במה שיש בו אמרו חז"ל
איך הלכנו
בפרוזדורים ובמדרגות שבו לאיבוד עד שכוחנו אזל,
אבל ארוחה טובה על
הגג עם הופעת פולקלור שסחפה את חלקנו לרקוד
הצילה את המצב
והותירה טעם של עוד.
יום 7
רוב היום מוקדש
לנסיעה לרנג'פור בה יש מקדש ג'איני מרשים,
יש זמן לעצור בדרך
ולראות איך חיים האנשים –
נכנסים לכפר קטן עם
נשים צבעוניות ועיזים
קופי לנגור יושבים
בצד הדרך מחכים לאוכל, אך להתקרב לא מעיזים,
מגיעים למקדש של
הג'יינים ברנקפור מהמאה ה-15 שאין ליופי כמותו
רק חבל שצריך
להתברבר עם המנהלות כדי להיכנס לראותו –
המון כיפות ו-1444 עמודי
שיש מגולפים בגוון עצום ורב,
כל כולו בנוי משיש
והוא.מתנשא גאה עם יפי .כיפותיו!
הדרך לאודייפור
מתחילה להתפתל ברכס האראוולי בין הרים ירוקים
וחלקות מעובדות
קטנות משובצות בעמקים
נעצרים לראות איך
שואבים מים עם גלגל פרסי כמו פעם,
ומדריכנו מטבל את
הנסיעה הארוכה בהסברים על החיים בהודו בטוב טעם.
במלון היפה שבעיר
היפה סוף סוף עושים שיחת היכרות
בה כל אחד חושף את
שורשיו ללא יותר מדי פירוט.
יום 8
היום זה יום של
נופים יפים ותצפיות מרהיבות
מתחילים בארמון
המונסון, המתנשא לגובה של אלף מטרים וצופה מאין המונסון יבוא,
מלוא העין אגמים
והרים והעיר פרושה סביב –
סוף-סוף נוף של ממש
ומלוא הריאות אוויר!
פנימה לא נכנסים,
רק הולכים סביב המבצר
ונהנים מהמבנה
מבחוץ והנוף הנשקף הנהדר.
יורדים לעיר לביקור
בארמון המהראנה הענק
אליו מעפילים עם
רכבת אדומה של לונה-פארק
אנו ביקרנו בחלקי
הארמון שהפכו למוזיאון מרשים
(לחלקים האחרים
שבשימוש עכשווי להיכנס לא מרשים)
משתאים מהמוני העיטורים,
יפי הציורים, המראות והמיניאטורות
המדהימות
וצופים מהמרפסות אל
העיר שמתחת, האגמים והחומות.
משם מטפסים אל מקדש
וישנו שבנוי משיש במלוא הודו
ובו קבוצת מאמינים
השרים בדבקות רבה לכבודו.
ויוצאים לשיט נעים
על גבי אסדה ענקית באגם פיצ'ולה
מוקפים בעיר היפה
והאתרים הפזורים סביב לה,
בדרך למלון מציצים
לחנות של מיניאטורות וחפצי נוי מאבן
ששווים המון,
רק שוטפים את
העיניים ונזכרים בערגה במיניאטורות שבארמון.
אחרי ארוחת הערב
במלון במופע מוזיקלי של נארש קומאר ובנו מתכבדים,
שני נגני סיטאר
ועוד נגן טבלה נחמד, קונצרט מהנה למרות העפעפיים הכבדים...
יום 9
קמים השכם בבוקר
כדי לטוס לורנאסי דרך דלהי הבירה,
רק לא לפני שנפרדים
בחום רב מצוות הנהגים שלנו שעשו עבודה כבירה.
נוחתים בצהרי היום
וכבר אצים-רצים בנשימה עצורה
לבקר בעיר סרנאט,
במקום בו נשא הבודהא את דרשתו הראשונה,
מתערבבים עם
המאמינים הצבעוניים מארצות שונות
ועל רקע הסטופה
הגדולה מהמאה ה-3 מרבים איתם בתמונות.
לא מוותרים, כבר
אמרנו, על מקדש אחד ביום לפחות
הנה לפנינו אחד
חדש, בודהיסטי שפסל בודהא מוזהב במרכזו.
מגיעים למלון הגדול
והיפה בורנאסי מאוחר והולכים מוקדם לישון
כי מחר בבוקר
יוצאים לגנגס ממש עם אור ראשון.
יום 10
וכל כך למה צריך
להשכים קום כה מוקדם?
משום שאנו נמצאים
במקום בו אליבא דה מאמיני דת ההינדו הוא מרכז העולם
ולקראת הזריחה
נוהרים לגנגס כל הינדי מאמין, כל עני וכל
צליין
לסגוד לנהר הקדוש,
לטבול במימיו ולשרוף את מתיו, רחמנא ליצלן.
אנו שטים בנהר
בסירה לאורה של זריחה יפה
ובמימיו האדומים
משיטים פרחים ועושים הקפה,
גם לבקר במקדש הזהב
לאל שיווה ממש נחוץ
אבל מי שאינו הינדי
יכול לראות אותו רק מבחוץ.
אחר כך פוסעים
ברחובות ההומים ,
למראה הקבצנים
וההומלסים והלכלוך די המומים
אבל בלי להיכנס
למקדש אחד ביום הרי אי אפשר –
אז נכנסים על הדרך
לקבל עידוד מאימא הודו הקדושה,
וחוזרים למלון היפה
לאכול ולהשלים שעות שינה חיוניות
על מנת לשוב ולטרוף
את ורנאסי ומכל מה שיש בה ליהנות.
מתחילים במפעל לא
גדול בו שלושה גברים אורגים בישיבה
ומוציאים מהנולים
שלהם תוצרת מרהיבה.
בריקשות אופניים
ממשיכים היישר לשכונה
של אמנים ברהמינים
לקראת מופע של ריקוד ונגינה -
בתוך בית ברהאמיני
מכניס אורחים וחביב
אנו יושבים עם צעיפים
וכוס תה צפופים סביב-סביב
וחוזים במחול הודי
אמיתי מסוגנן ומלוטש
בליווי שלושה נגנים
נפלאים – חוויה של ממש!
ומשם שוב נוסעים על
ריקשות אופנים ברחובות ההומים,
בתוך התנועה הסואנת
מנווטים – ממש מופע אימים!
ובתוך כך פתאום
גילינו שבהמולה הצפופה
צפי שלנו על ריקשה לנגד עינינו נחטפה....
ושוב יורדים לגנגס הקדוש לשיט של בין-ערביים חלומי
ורואים כיצד מתכנסים ההמונים מכל עבר לטקס היומי
בו
הברהמינים בלבוש כתום עומדים על במות מול המים הקדושים
ובתנועות טקסיות עם לפידים ואש מלהיבים את אלפי
האנשים.
בדרך חזרה למלון שוב הולכים ברחובות הצפופים
להחריד -
סוף סוף הגענו להודו, עכשיו כבר אפשר להגיד!
יום 11
שוב טיסה, אבל הפעם
רק לדלהי בלי קונקשן.
מיד כשמגיעים לבירה
מתחיל האקשן:
כשמתקרב האוטובוס את מי על ההגה רואים?
את שני נהגינו
מהשבוע הראשון הנפלאים
רסבינדר וקרישנה
אלינו רצים בשמחה
והפגישה המחודשת
מעוררת תחושה עזה של משפחה!
ביקור במקדש הסיקי המקדש
את אחדות האל, הגדול והמרשים
שרק יחפים עם רחיצת
רגליים (!) וחבישת מצנפת בכניסה אליו מרשים,
יש בו מרכז מוזהב
עם שירה חיה ערבה,
אגן טבילה ענק שסביבו
מרפסת עמודים מגניבה
וחדר אוכל ציבורי מרשים
עם מטבח גדול
המספק ארוחה חינמית
חמה לכל מי שרוצה לאכול,
באמת מקדש מיוחד
במינו ומפעיםשמי שנכנס אליו את רוח הסיקרי מפנים.
נכנסים לגרנד הוטל,
בו היינו לפני עשרה ימים
וממהרים ללכת לישון,
כי שוב השכם בבוקר קמים
כדי לנסוע ברכבת
צפונה בואכה רגלי ההימלאיה
בנסיעה ארוכה-ארוכה
שעוד לא די לה.
יום 12
רכבת ארוכה עם המון
קרונות בתחנה לנו מחכה,
כולנו מרוכזים
יחדיו באותה המחלקה,
הנסיעה נמשכת כשלוש
וחצי שעות שעוברות מהר,
כל שעה אוכלים משהו
והמושבים נוחים ביותר.
היעד הוא העיר הקדושה למאמיני ההינדו הארידוואר
השוכנת במוצא הגנגס
מההימלאיה – ואיזה נהר!
ואנו מתערבבים
בעולי הרגל שאת הרחובות מציפים
בין הפרות הקדושות,
הריקשות והשווקים הצפופים
בדרכנו למקדש היומי,
אליו ברכבל עדיף לעלות
כדי לפקוד את מנסה דווי, אלת המשאלות,
עושים תצפית יפה על
העיר והנהר וסיבוב במתחם
על עץ המשאלות
מלופפים המון סרטים, ושל נורית גם
ויורדים לטיול
נינוח על גדת הנהר הקדוש
מתפעלים מהמאמינים
הטובלים בנהר הקר ממש עד הראש,
ולעת ערביים מעל במה נוחה חוזים בטקס האש
הנערך לכבוד האלה
גנגה, וממהרים לעיר רישיקש.
יום 13
היום כולו מוקדש
לעיר רישיקש, שעל גדות הגנגס למרגלות ההימלאיה
כאן נולדה היוגה
והיא אבן שואבת לחובבי הפעילות הזאת שעוד לא די לה.
שטים על הנהר לחזות
בטובלים בו בדבקות,לאור הזריחה האדומה
המראות יפים לעין ,
דיסוננס מבורך לצפיפות האיומה,
באופן מפתיע נורית מוותרת
על ביקור במקדש היושב על ההר
וכתחליף יוצאים
לטיול טבע נחמד במעלה הנהר,
ליד כפר ציורי חוצים
איזה גשר ויורדים לשוטט על החול הלבן
מטפסים למפל הגולש
לו על הסלעים וסביבו המון בלגן,
סועדים צהריים בבית
קפה יפהפה בו התארחו הביטלס הנודעים
ויוצאים לקניות
ולשיטוט בשוק הסולידי והנעים
כי צריך לספק את
יצר הרכושנות שדוכא ביד חזקה כד כה
וגם לתרום לכלכלה
ההודית, כל אחד בדרכו.
ולעת ערב שוב חוזים
בטקס אש פירוטכני מרהיב
המתרחש על שתי גדות
הנהר בו זמנית סביב-סביב.
ובתחושת שכנוע עמוק
שלטקסים מסורתיים יש חשיבות ייחודית,
מדליקים נר ראשון
של חנוכה ושרים מעוז צור בדבקות יהודית.
יום 14
היום חוזרים דרומה
ברכבת יותר משוכללת ומהירה
להשלים חוסרים
בדלהי הבירה.
נורית, מצידה, בערכות
השמע על מיתוסי האלים מספרת
על הרמיאנה, על
המהבהראטה, ואת הפערים סוגרת
זה מאוד מעניין
ומרתק, אלא מה?
מהר מאוד זה הופך
למוזיקת רקע מרדימה...
בדלהי שוב פוגשים
את רסבנדר וקרישנה האהובים
ובקושי מפלסים דרך
בין המכוניות והטקטוקים הצהובים,
כאן, בתוך המון
האדם, עלובי החיים והלכלוך הנורא
פגשנו את הצד האפל
של הודו במלוא כיעורה.
במסגד יום השישי הענק
, עוטי גלימות יחפים ומתעניינים
עושים סיבוב בחצר
הגדולה שהייתה מלאה במאמינים
ונראתה כמו אירוע
קהילתי אחד גדול, אבל
לא יכולנו להיכנס
פנימה בגלל תפילה, קצת חבל
וקיבלנו פיצוי במסע
בריקשות אופניים בלב השוק הצפוף, ובינתיים
בין המוני האדם,
והאופנועים הצופרים עולה הדופק למאתיים...
יוצאים משם בשן
ועין ונוסעים להירגע נוכח "שער הודו" המואר,
אנדרטה מפוארת לחללי מלחמת העולם הראשונה,
ומגיעים רצוצים
למלון להתארגן למחר.
אך לא הולכים
לישון כי יש סעודה אחרונה
והדלקת נר שני של
חנוכה עם שיחת סיכום מהנה.
יום 15
קמים ליום האחרון
בהחלט בדלהי היפה
וסביב המינרט הגבוה
בעולם עושים הקפה,
73 מטר גובהו וכולו
להפליא מעוטר
המסגד ברובו הרוס
אך מרשים ביותר גם מה שנותר,
אותו בנה במאה ה-12
קוטוב א דין אייבכ, מכונן סולטנות דלהי
על שרידי מקדשים
הינדו שנהרסו, והוא פנינה ארכיטקטונית.
נפעמים נעמדים כולנו,
כשברקע המינרט האלמותי
ופוצחים בשירה
אדירה של "מעל המגדל" לצילום קבוצתי.
ומקנחים במקדש
הבהאי שהוא מעדן של ממש,
צורת פרח לוטוס לו והוא לבהאים מקודש,
תשעה עלי כותרת
מחופים בלוחות שיש בוהקים ולבנים
תשע בריכות סביבו
ויופי של גנים
כל כולו אולם גדול
ליוגה ושלווה אלוהית
אסור בהחלט לדבר
בו, לצלם או להקליט.
אפופים בשלוה
ולמראה הגננות הבהאית המזכירה את חיפה
אומרים שלום להודו
ונוסעים לשדה התעופה.
אפילוג
הו, הודו הודו, בך
שבועיים נפלאים היינו
מקדש או ארמון אחד לפחות
ביום, או שניהם חווינו
הינדו וג'ייני,
בודהיסטי, סיקי ובהאיי , מצעד של מקדשים
בהם חיתתנו רגלינו
יחפים ומותשים,
ניווטנו בין אלפי האנשים במרכזי הערים
נדחקנו בין
האופנועים, הריקשות והפרות בשווקים הצרים,
ראינו את עלובי
החיים זרוקים ברחובות ומבקשים נדבות
את הישנים בקרנות
הרחוב על מזרונים ובלויי סחבות,
את שדות האורז הירוקים
והחרדלים הצהובים,
את שיטות שאיבת
המים בכפרים העלובים,
נסענו בכל כלי הרכב
המצויים בתת היבשת
ורגלינו דרכו באתרים
שקשה אליהם לגשת,
פגשנו את ההודים
החביבים, האדיבים ומאירי הפנים
וניסינו להתקרב
ולהכיר אותם לפניי ולפנים,
התרשמנו מהגנגס
הקדוש, והמתרחש על גדותיו
טקסי האש המרהיבים,
שריפת המתים והטובלים במימיו,
טעמנו מרצון או
מאונס מהחריף-החריף הזה
שהיה לרובנו כאש
יוקדת בחזה...
נגענו בהרי
ההימלאיה ולא עלינו לגובהם
חבל שלא היה לנו
עוד שבוע לטעום יותר מגג העולם,
ניסינו להכיר את כל
האלים, וסיפורי עלילותיהם
באמת השתדלנו,
נורית, אך אולי נוכל להסתדר גם בלעדיהם...
זאת הודו
שהיכרנו הצבעונית, הריחנית, התוססת,
הצפופה
אין ספק שצריך עוד
טיול אחד או שניים כדי לרדת אל סופה.
ואיזו קבוצה הייתה לנו, ממש פצצה -
כל מה שאפשר לדעת
על הודו רוצה
סקרנית וממושמעת,
מתפקדת כמו יחידה מובחרת
מתייצבת לכל פקודה
ועל שום מקדש לא מוותרת,
כשמחציתה מורכבת
מאנשי פארן זה כלל לא פלא
ועכשיו כל
הודו יודעת שאין דברים כאלה!
ואת החבורה מובילה הצ'צ'ה נורית רז האחת והיחידה
מדריכה מנוסה שאת הודו מכירה כאת כף ידה,
נראית לעיתים כמו גננת או אימא הודו הגדולה
אך במנהיגות השקטה שלה והדמוקרטית כרצונה מובילה
מנהלת את הטיול בנועם ובחן ובמאור פנים
ופורשת
לעינינו את התת-יבשת ההודית לפניי ולפנים –
ויש לה עוזר, הלא הוא גור אריה יהודה
שבכל רגע
ופגע עומד לצידה
ורק כשהיא מבקשת תורם מהידע הרחב שלו
בהרצאות מרתקות על גיאולוגיה ובבדיחות שלרוב
מצחיקות,או שלא...
עם שני מדריכים כאלה לצאת לראות עולם
לא יכול להיות יותר מטיול מושלם!
אז שלום ושלוה לכל החבורה המגניבה
שנזכה לשוב מלאים לשיגרה הטובה!