לא כך דמיינתי לעצמי את סוף חייה של בל, לא כך. אבל לה היו תוכניות
אחרות.
בל, כלבת הלברדור השחורה שלי, נולדה לאימה, קייטי, כשזו הייתה בת שלוש.
אחד-עשר גורים המליטה קייטי, תשעה שחורים ושניים זהובים. את כל הגורים המליטה
קייטי כשהיא שוכבת על ברכיי, בתוך ארגז ההמלטה. בל הייתה הגורה הקטנה ביותר
והחמודה מכולם. נכדיי ואנוכי אהבנו אותה והיא הייתה הגורה הכי מלוטפת.
כשמלאו לגורים שמונה שבועות התחלתי לחלק אותם. את הגורה הקטנה והאהובה,
שקראנו לה "מיני", החלטתי להשאיר עד שתגדל. לא רציתי לקחת לקייטי את כל
הגורים בבת אחת, כפי שעשיתי בהמלטה הראשונה. בהדרגה חילקתי את הגורים וככל שהלכו
ופחתו נקשרתי יותר למיני, עד שהחלטתי להשאירה אצלי.
זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי מעודי.
לא יכולתי להסיר את עיניי משתי הכלבות, האם וביתה. עקבתי אחר שלבי הגידול
של הגורה,צעד אחר צעד, כשאימה מלמדת אותה מה מותר ומה אסור, איפה אפשר לרוץ והיכן צריך להיזהר, איפה החתולים שבסביבה
מסתירים את הבשר ובאילה פחי אשפה אפשר למצוא את האוכל הכי טעים...ואיך היא ניקתה
אותה בלשונה – את העיניים, האוזניים, הטוסיק...
כשגדלה הגורה והגיעה לממדים של לברדורית בוגרת, וצימחה פרווה מבריקה ויפה,
החלטנו להחליף את שמה ממיני לבל. בל בצרפתית פירושה "יפה", ובל שלנו
הייתה כל כך יפה!
אני קראתי לה "צמודי".תשאלו למה? כי היא הייתה צמודה אלי.
כשקייטי הייתה מחליטה לצאת למסעותיה ברחבי הקיבוץ, בל תמיד הלכה איתה, אבל אחרי
כמה דקות הייתה נעצרת, מסתובבת לאחור וחוזרת אלי. פעמים רבות, כשקייטי הייתה נעלמת
לי, גיליתי אותה בעזרת בל.
כשבל עמדה להמליט בפעם הראשונה, לא ידעתי כיצד לנהוג עם קייטי. קייטי
הייתה אימא נהדרת לגוריה שלה, אבל איך היא תגיב לגורים של בל? תתעלם מהם או, שמא,
תפגע בהם?
החלטתי להרחיק את קייטי מהבית רגע לפני ההמלטה ולהחזירה אחרי שבל תתאושש
מההמלטה .ואם, חלילה, תסכן קייטי את שלומה של בל וגוריה, אשאיר אותה בכלבייה עד
שהגורים יגדלו.
ההמלטה עברה בשלום. עשרה גורים נולדו, חמישה שחורים וחמישה זהובים.
אחרי יומיים הבאתי את קייטי הביתה, דרוכה לקראת הפגישה. פתחתי את הדלת
ונכנסתי בזהירות עם קייטי לתוך הבית.
בל רבצה בארגז והניקה את עשרת גוריה בשלוה. כשהתקרבתי אליה עם קייטי, הן כשכשו בזנבן.
האוויר רטט מהתרגשות...קייטי ניגשה לארגז, ריחרחה את בל, את הגורים, קפצה אל תוך
הארגז, נשכבה לאורכו והחלה ללקק את הגורים ולנרות אותם לינוק...
נשמתי לרווחה וידעתי: יש סבתא לגורים!
קייטי ובל טיפלו יחדיו בגורים: בל הניקה וקייטי ליקקה אותם, וניקתה עם בל
את הארגז מהפרשותיהם. כשגדלו קצת וקפצו מהארגז והתרוצצו בכל רחבי הבית והמרפסת,
שתיהן שיחקו איתם, והבית כולו הפך למגרש משחקים אחד גדול ועליז. כשגדלו מעט יצאנו
כולנו לטיולים קצרים על הדשא ליד הבית, וכל השכנים התמוגגו למראה המשפחה המאושרת.
קיייטי ובל לא נפרדו, אפילו לא ליום אחד. תמיד יחד, זו לצד זו, בבית,
בטיולים, בחוץ על הדשא...בלילה ישנות צמודות, חבוקות . הדבר האהוב עליהן ביותר היה
טקס ניקוי האוזניים: כל אחת בתורה הייתה מלקקת בלשונה את אוזני חברתה, עמוק-עמוק
בתוך האוזן. ההנאה השפוכה על פני המלוקקת וההתלהבות של המלקקת העידו על חוויית הקשר
ההדדי שאין לו תחליף.
אחת-עשרה שנים הן חיו יחדיו. למרות שבל המליטה פעמיים וכבר מלאו לה
אחת-עשרה, קייטי התייחסה אליה כאל בת – ליקקה אותה, ניקתה לה את הטוסיק ואת
האוזניים והמשיכה להביא לה אוכל שאספה מהפחים או גנבה מהחתולים..
קייטי, שכבר מלאו לה ארבע-עשרה, אותתה שיומה קרב. עד אשר יום אחד,
לפנות-ערב, קרסה לה על הדשא, איבדה את הכרתה, ולאחר כעשרים שעות של גסיסה הלכה
לעולמה...
בל, שהייתה עדה למתרחש, רבצה כל אותן שעות בצד עצובה ושקטה. פעם אחת היא
ניגשה לקייטי, הריחה אותה ארוכות ושוב הלכה הצידה ולא הורגשה כלל. לא היה לי ספק שהיא מבינה את מצבה של קייטי.
קייטי מתה . בל נשארה לי. עכשיו היה לי כל הזמן שבעולם בשבילה.
עכשיו, כשבל בת יחידה, ללא הצל הגדול של אימה, היא תוכל להיות מלכה,
חשבתי בליבי. אולי אמצא לה כלבה אחרת, ונחזור להיות שלישייה עליזה.
אבל כל הקלפים נטרפו...שתינו היינו אבודות. הסתובבנו בבית הריק מקייטי,
מנסות לאסוף את עצמנו להמשך החיים בלעדיה. בל נראתה רע מאוד. שקטה, כבויה, הלומת
צער. לא אכלה, לא נבחה,לא רצתה ללכת לטייל. ליטפתי אותה המון, דיברתי אליה, גיריתי
אותה למשחק, אך ללא הועיל.
הכלבה איבדה את שמחת החיים, את רצון החיים.
אביא לה גורה חמודה, זה יחזיר לה את רצון החיים, חשבתי בליבי, והתחלתי
לחפש גורה.
אבל מצבה הלך והחמיר:
התחילה לצלוע על הרגל האחורית, ממש לא יכלה ללכת יותר מכמה צעדים מבלי
לשכב לנוח...
הוטרינר המליץ להחליף לה את הרצועה. ניתוח לא קשה בדרך כלל, אבל במצבה
הנוכחי הוא התברר כקטלני. היא לא התאוששה ממנו.
הפסיקה לאכול.
רזתה בקצב מסחרר.
הבדיקות לא הראו דבר ברור.
הכלבה הלכה ודעכה.
כשהבאתי לה את הגורה שחיפשתי, היא התאוששה מעט, הראתה סימני חיים ועניין, התחילה פתאום לאכול,
ואיימה על הגורה שניסתה לחטוף לה את המזון, ואפילו הרשתה לה לקפוץ עליה ולנבוח כדי
למשוך את תשומת ליבה - אבל זה היה מאוחר מדי...אחרי מספר ימים של מגמה חיובית, היא
איבדה עניין בגורה המתרוצצת סביבה ושוב שקעה בדיכאון שלה.
אחר-כך התחילה לבכות. משהו הכאיב לה מאוד...
לא יכלה להרים את עצמה,
לא נגעה באוכל,
היה לה קשה לשתות.
ואז הגיעו פצעי הלחץ...
לא היה מנוס, אלא להרדימה.
בל מתה, חצי שנה לאחר מותה של קייטי.
קברנו אותה לצד אימה. שני גלי אבנים שאבן גדולה מחברת ביניהם.
זה כנראה מה שהיא רצתה באמת...
זה המכתב שכתבתי לה לאחר מותה
(התמונות המצורפות מראות את מינקה, הגורה שהגיעה מאוחר מדי מבחינת בל, והיא גדלה ופורחת וממלאת את הבית בשמחה וכיף).